התראה לפני נקיטה זה איום או זה איומים אבחנה משפטית בין איום לאיומים

לטענת הסניגור אמירת הנאשם לשוטרים: "אז אני אדקור אותו, מה איכפת לך?", מלמדת על מופרכות האיום והיעדר הכוונה בצידו, שהרי אין זה סביר שהייתה לנאשם כוונה להפחיד את בועז או את השוטרים, אלא להתריע מפני הסיכון להידקר על ידי בועז.

עוד הוסיף ב"כ הנאשם כי המצלמה הייתה כבויה כרבע שעה טרם הודעת העיכוב, בזמן שהשוטר התייעץ עם קצין ויתרה מכך שעיכובו של הנאשם נעשה ללא הצדקה והביא לפגיעה בזכויותיו.

הנאשם אמר לשוטרים כי הוא ידקור את בועז בתגובה לסירובם לפנות אותו מהמקום, ולשמע הצעתם לנקוט בהליכים משפטיים.

עם זאת, במכלול נסיבות המקרה, בו הזעיק הנאשם את השוטרים, ובקש את עזרתם מאחר שחשש לפגיעה פיזית מידיו של בועז, בשילוב עם מצבו הנפשי המורכב של הנאשם, הגעתי למסקנה כי איומי הנאשם נבעו ממצוקה והם "זעקה לעזרה". אומנם בדבריו הבוטים עבר הנאשם את גבול ההתבטאות הלגיטימית והשמיע איומים, ברם אני סבורה שהאינטרס הצבורי אינו מצדיק את הרשעתו, אלא מקים את סייג "זוטי הדברים". אפנה תחילה לבחון את עבירת האיומים ביישום הכלים הנורמטיביים שנקבעו בפסיקה, ובהמשך אבחן את קיומו של סייג זוטי הדברים, כדקלמן: הפרק המשפטי - עבירת האיומים עבירת האיומים הוגדרה בסעיף 192 לחוק העונשין, הקובע כך: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". תכליתה של עבירת האיומים היא להגן על שלוות נפשו ובטחונו של הפרט, על חופש הפעולה והבחירה שלו, אף שיש בכך הגבלה וצמצום של חופש הביטוי.

זאת ועוד, היות שעבירת האיומים היא עבירה התנהגותית, אין צורך להוכיח כי מושא האיום או קולט האיום חש מאויים באופן סובייקטיבי, ולכן אין משקל של ממש לעובדה שבועז אמר כי הוא לא מאויים מפני הנאשם (ת/3): "כעיקרון לא, אבל הוא היתרגז כי הוא נגע לי בדברים [...]", וכך אמר גם בשיחתו עם השוטרים במקום (סירטון רביעי מ- ת/4 ודוח פעולה ת/6).

...

אולם, אני סבורה ששיקולים אלו לא צריכים לעמוד לבדם.

במכלול הנימוקים הללו, בראייה רחבה של האינטרס הציבורי, אני סבורה כי אף שהוכחה עבירת האיומים, נסיבותיה בשילוב עם מצבו של הנאשם ופנייתו היזומה למשטרה, אינם מצדיקם את הרשעתו בפלילים.

סוף דבר אשר על כן, החלטתי לזכות את הנאשם מעבירת האיומים המיוחסת לו לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, מחמת סייג זוטי דברים.

ובסופו של דבר נקבע, כי: "66. התוצאה היא כי למרות פגמים שנתגלו בפעילות גורמי החקירה והתביעה בנוגע לפיקוח על עבודת המדובב, הרי שלא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין פגמים אלו לבין המשכות ההליכים; אף אם היו רשויות המדינה פועלות כנדרש, אינני סבור – בהנתן התפיסה המשפטית ששררה אצל המדינה באותה העת – כי היתה מתקבלת בהכרח החלטה אחרת בעיניינו של חמד, ואינני סבור שהיתה בכך חריגה מאמת מידה של סבירות.". כך נקבע לעניין זה בע"א (י-ם) 4416/03 סעדיאן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 22.3.04) (להלן: "עניין סעדיאן") פסקה 13: "...מובן הדבר, שלא כל חקירה שאינה מבשילה לכתב אישום או כל כתב אישום שאינו מסתיים בהרשעה מצדיקים את חיוב המדינה בנזיקין. לשלב כזה טרם הגיעו המשפט והחברה בישראל. לפיכך, מבחני הרשלנות של התביעה - בהיבט הנורמאטיבי והאובייקטיבי של עוולת הרשלנות - מחייבים שלא להקפיד עימה הקפדה מלאה, שהרי אין חקירה מושלמת ואף לא יכולה להיות ציפייה מלאה ושלמה בנוגע לתוצאות ההליך הפלילי. בהקשר לכך העיר בית המשפט העליון, כי נקודת המוצא צריכה להיות בקיום האנטרס הצבורי להעמיד את העבריינים לדין.". וכן בע"א (באר שבע) 62676-12-19 אליגויב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 13.10.20) (להלן: "עניין אליגויב") פסקה 42: "מתוך התשתית שנפרשה לפנינו, והממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא – בהם לא נמצא יסוד להתערב - לא שוכנעתי כי היתנהלות המדינה הייתה רשלנית. העמדת המערערים לדין, בהתבסס על הודעותיו של המתלונן והראיות נוספות שנאספו, לא חרגה ממיתחם הסבירות הנזיקי. דברי המתלונן, לפחות בחלקם, קיבלו חזוק בראיות חיצוניות ועדויות השוטרים. כך, החלק של המפגש בו תקף דמיס את המתלונן במהלך האירוע ביום 10.5.2005 תוצפת וצולם. קיים היה "יש" ראייתי משמעותי.

ולעניין זה קשה למדיי לקבוע עקרונות ולהציב סייגים ברורים, באשר כל הפעלת סמכות או הפעלת כוח תלויות הן במשימה עצמה והן באובייקט, שכלפיו אה מופעלות [כך במקור – א.ר.ב]; כך, למשל, אין דומה מבחן הסבירות והציפיות לתוצאה בנסיבות של מניעת שוד, כשפעולות מאולתרות נעשות בהיתחשב בגורמים אשר לא תמיד ניתנים לשיקול על אתר - להבדיל ממקרה כמו זה שלפנינו, כשמדובר הוא בכפיית צו של בית המשפט, שביסודו הוא אזרחי, בין שני בעלי דין, כשהאחד מתריע על הנזק, העלול להגרם לו אם תופעל הסמכות שלא כדין.

צוין כי הם קראו לעבר המתלונן "מושחת, פושע, אנחנו נטפל בך ונראה לך". במהלך הובלת החשודים והמתלונן למטה על מנת לטפל בארוע, המשיכו החשוד והחשודה להמשיך להעליב את המתלונן וכן לצעוק על מנת לאיים או להרתיע את המתלונן, למרות בקשותיו החוזרות והנישנות של דוד אדרי.

לאור האמור, על אף שנראה כי התובע חווה את מצב הדברים בזמן הארוע כתקיפה של גדעון מסד כלפיו ומבלי להמעיט בכך, והגם שכפי שצוין לעיל היו פעולות חקירה נוספות אשר מן הראוי היה לבצען לשם מיצוי החקירה בכל הנוגע לחשד לתקיפת עובד ציבור, לא שוכנעתי כי בבחינה של מכלול הדברים, היתנהלות המדינה בכל הנוגע לעצם הגשת כתב האישום בעבירה של היתנהגות פסולה ואיומים, עולה כדי רשלנות, ולא שוכנעתי כי המדינה נקטה בהליכי החקירה וההעמדה לדין מתוך שיקולים זרים, ולא הוכח כי בוצעה עוולה של נגישה כלפי התובע.

סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע.

התובע היה משתמש בלשון בוטה ובאלימות מילולית כנגד השוטרים, הוא היה מקלל את השוטרים ומטיל עליהם אימה, וצועק בתחנה כי יגיש תלונה כנגד שוטר זה או אחר ומשבש את עבודת המישטרה.

. אבל יש השקה מסוימת בין שני, בין שתי הפעולות האלה, ש: תראי מה שאת אמרת, יש את זה גם, זה שני דברים, שאת התנית קבלת קורס בפנייה למרכז האיבחון, למה אני מתאים בכלל, ובעצם מה שאת בעצם ניסית להגיד פה, שאני בעצם אני סיימתי דרכי בנושא שלי, במקצוע שלי, ת: לא, ש: זה מה שאת בעצם אמרת, ת: ממש לא, ש: ולבדוק אופציה אחרת, ת: ממש לא, אני ביקשתי שאתה תלך לבדוק מה האפשרויות שעומדות בפנינו כדי לסייע לך..

...

סוף דבר עולה מהמקובץ כי בכל הנוגע לאירוע בהוצאה לפועל, מצאתי כי ביחס לעבירת תקיפת עובד ציבור שנכללה בכתב האישום, החקירה לא מוצתה כנדרש והתובע נדרש למאמצים רבים עד לביטול כתב האישום.

בסוף הדבר שבסיכומיה ציינה המדינה כי: "תובענה זו שהחלה את דרכה עוד בשנת 1998 מגיעה לסיומה ועל כך שיש לברך תחילה". לנוכח כל האמור, כהכרעה בתובענה, אני מעמידה את הפיצוי לתובע בגין עגמת נפש, בהתחשב אף במשך הזמן שחלף, על סך של 125,000 ₪.

התביעות האישיות כנגד הנתבעים 2 – 17 נדחות בזאת.

התובעת טענה כי בעקבות שיחה זו הוכתם שמה, כי מעסיקה זימן אותה לשיחה בה התריע בפניה כי היתנהלותה ומעשיה יבחנו בקפדנות יתרה והמשך העסקתה יישקל, וכי תחומי אחריותה צומצמו ונשללו ממנה תחומי עיסוק עד לסגירת תיק החקירה.

ביום 5.6.18 הגיש הנתבע את כתב ההגנה בו, כך בתמצית, הכחיש את הטענות כלפיו, ומסר שהגיש את התלונה למישטרה בעקבות חשד ממשי לגניבה ולסחיטה באיומים וזאת משום שלאחר עזיבת התובעת את העבודה אצלו נעלמו קלסרים ובהם מסמכים חשובים והתובעת שלחה לו מסרונים מאיימים.

בתגובה לבקשה, טענה התובעת כי התביעה נשענת על עילות לפי פקודת הנזיקין, כי היא אישית ואינה קשורה ביחסי עבודה שכן אלה הסתיימו טרם ביצוע המעשים מושא התביעה, כי המישור האישי מקים גם עילת תביעה ויריבות וכי בית הדין לעבודה אינו מוסמך לידון בעוולת הרשלנות.

אבחן את היסודות כסדרם: זהות הצדדים התובעת הועסקה בחברה.

לכן, אין לנקוט בגישה פורמאלית העוסקת בקיום יחסי עבודה בפועל במועד האירועים, וככל שמתקיים קשר מהותי בין התובענה ליחסי העבודה ששררו בין הצדדים הרי שיש לראות בהם כ"עובד" ו"מעביד" לצרכי סעיף 24(א)(1ד).

על רקע תישקלנה שלוש אפשרויות: מחיקת העילות הנזיקיות כעילות משפטיות מכתב התביעה, תוך שהדיון ימשיך בהקשר של עילת לשון הרע לגבי כלל הטענות (הן לתלונה כוזבת והן להשמצת התובעת בפני מעסיקה); פיצול לשני הליכים נפרדים שיתנהלו במקביל; ופיצול לשני הליכים נפרדים כאשר ההליך בבית משפט זה יועמד עד להכרעה בבית הדין לעבודה.

...

על רקע כל אלה, סבורני כי התנאי העוסק בזהות הצדדים מתקיים בעניינם של התובעת והנתבע, בהיותה עובדת-לשעבר בחברה בה שימש כנושא תפקיד וממונה עליה.

איני מקבל את הטיעון העולה מתגובת התובעת, ואשר מבקש לייחס משקל משנה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תוך הצבעה על העילות הנזיקיות שנכללו בכתב התביעה.

ההלכה הפסוקה קובעת, כי במצבים בהם קיימת תביעה עצמאית לפי עילה נזיקית "אין מנוס... מפיצול הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה הן עילות שאינן בסמכותו, אם כי ניתן לעתים למזער את התוצאות השליליות של הפיצול על-ידי העלאת טענת 'ענין תלוי ועומד..." (ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סולושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (29.11.14).

לאחר שהתייאש מלהמתין שיוסי ישיב את הכספים, שלח לו ביום 18.7.16 מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים.

להלן אבחן את תוכן השיחות שהוקלטו, התמלילים שהוגשו ותרומתם לבירור העובדות בתיק.

אומנם יוסי סיפר לאבי, כי לקח הלוואות מהשוק האפור, אולם עובדה זו רחוקה מזרח כמערב מטענתו של אבי, לפיה יוסי איים כי יערב אותו בעינייני השוק האפור אשר אנשיו יפגעו בו. במהלך השיחות, אבי שב ואמר ליוסי שהוא יעזור ויטפל בשוק האפור, ומנגד יוסי שב ואומר לו שלא יתערב ושזה לא עניינו.

...

מנגד טען אבי, כי יש לדחות את התביעה על הסף.

סוף דבר אני מקבל את התביעה נגד הנתבע באשר לקיומה של הלוואה.

לאור האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 125,000 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מיום 24.10.2018 ועד למועד מתן פסק הדין .

הנתבע ישלם לתובע החזר אגרה והוצאות העד והתמלול וכן ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 14,040 ₪.

טענות המשיבה לטענת המשיבה, צוואת המנוחה נעשתה כשהמנוחה צלולה ומודעת למעשיה ומתוך רצון חופשי, ללא כל כפיה ו/או איום מצדה.

המנוחה עוד בחייה וביום 16.7.2015 אביה שלח לאמה ז"ל, בהנחיית אחיה ובאמצעות עו"ד, מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים לגבי הכספים בבנק *** וב*** ואיים עליה כי יגיש כנגדה תלונה במשטרת ישראל .

ואולם, אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת וכדומה.

ש: אתה טוען שאמא שלך סבלה מדימנציה, ממתי לטענתך? ת: על פי מה שנאמר לנו בשיחה בבי"ח כשאימא היתה מאושפזת, הרופאה, מנהלת המח', הסבירה לנו בנוכחות כולנו שיש איבחנה של הרופאה הגריאטרית של אימא לפני כ 4- חודשים, כך ציינה, שלאמא יש דמנציה.

...

העתירה להשבת מיטלטלין נדחית.

סוף דבר; 43 לפסק דין זה. – ההליך ההתנגדות בת"ע 24418-04-17 מתקבל וההכרעה מצויה בסע' 23 .

צו ירושה יינתן במסמך נפרד בת"ע 15334-05-18 25 53 - התביעה בתמ"ש 32599-06-16 מתקבלת באופן חלקי וההכרעה מצויה בסעיפים לפסק דין זה. המזכירות תמציא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, תסרוק אותו ב 2- ההליכים שבכותרת וכן בת"ע 15334-05-18 ותסגור את שלושת ההליכים.