התקף לב של רופא לטענתו בשל התרגזות בעבודה

ערים אנו לטענת הנתבע לפיה התובע המתין תקופה ארוכה עד שפנה ללקוח, אולם לא שוכנענו כי יש בטענה זו, גם אם היא נכונה כדי להביא לדחיית התביעה בשל כך. עדותו של התובע בכל הנוגע לחריגות הארוע עולה בקנה אחד גם עם גירסתו של מר ביטון חן, גיסו של התובע כעולה מתצהירו: "... בתאריך 5.3.20 בשעות הצהרים ינאי היתקשר אליי מאוד נסער. ינאי סיפר לי בצעקות שלקוח " הבריז " לו פעם אחר פעם שהוא קבע איתו פגישות והוא הבריז, לא ענה לטלפונים ועוד. ד. הוא התייעץ איתי לגבי אפשרות להגשת תביעה נגד הלקוח בשל העבודה שהלקוח שילו לו שכר חלקי בלבד על העבודה שביצע והוא מסרב לשלם את החוב עבודה העבודה שינאי ביצע... ה. כאמור במהלך שיחת האלפון ינאי התחיל לצעוק ולכעוס, את ינאי אני מכיר שנים רבות מעולם לא ראיתי אותו עצבני או כועס ובטח שלא באופן כזה לכן הייתי מופתע שכן זה לא אופייני לו. לאחר מס' ימים שמעתי כי ינאי עבר התקף לב. " עיון בעדותו של מר ביטון חן מעלה כי תצהירו לא נסתר: "אני זוכר את השיחה המאוד חריגה, אתה יכול לשאול אותי לגבי תוכנה אם זה יעניין

כמו כן, התובע הבהיר מדוע לא טען דבר גם במסגרת הגעתו לביקור רופא והסבריו מקובלים עלינו בנסיבות הענין כעולה מעדתו:" ש: תודה. "חולה בריא בדרך כלל, מלין על כאב בחזה מזה שעה אחרי ריצה קלה". איפה הלקוח? איפה העבודה, הלקוח לא בא לפגישה, התרגזתי, כעסתי, שום דבר.

יתר על כן אין במסמכים הרפואיים "אנמנזה סותרת", אלא לכל היותר "אנמנזה שותקת" או חסרה, בכל הקשור לארוע של היתרגזות חריגה בעבודה.

...

עם זאת התובע הבהיר בעדותו כי מצבו הרפואי לא אפשר לו לתת הסברים בנדון ואשתו היא זו שדיברה עם הרופאים נוכח מצבו ואנו מקבלים את הסבריו בנדון.

ערים אנו גם לטענת הנתבע לפיה מדובר באירועים שהינם במסגרת מתח מתמשך עם זאת, שוכנענו כי האירוע מיום 5.3.20 היה אירוע נפרד ובכל מקרה יש לראות בו נקודת שיא נוכח המתח שנוצר וזאת בהתאם להלכה פסוקה כי "מתח מתמשך" בעבודה אינו מהווה "אירוע" שכזה וזאת גם אם הוא השתרע על פני תקופה קצרה יחסית.

יפים לענייננו דבריו של בית הדין הארצי במקרה דומה, שם נקבע: "לא למותר הוא לציין כי גם אם קיים ספק מסוים בדבר חריגות האירוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי, וזאת לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה ובין האוטם המוחי (ראו עב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – מכלוביץ', פד"ע לח 461, 471 (2003)). לכך יש עוד להוסיף את סמיכות הזמנים בין האירוע שאירע למערערת בעבודתה, לבין מועד בוא האוטם המוחי בו לקתה. סמיכות זמנים זו גם היא מבססת בנסיבות המקרה את הפניית המקרה למומחה יועץ רפואי לקבלת חוות דעתו (ראו עב"ל 668/06 מינה גלפנד - המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.10.07)"(עב"ל (ארצי) 14882-12-12 אסחק יחיא - המוסד לביטוח לאומי (10.11.14), בפסקה 13) סוף דבר – ממכלול האמור ובשים לב לסמיכות הזמנים והפסיקות שפורטו ויתר הנימוקים שוכנענו כי התובע הרים את הנטל הנדרש כדי להוכיח את חריגות האירוע בנוגע לאירוע הלבבי משכך שוכנענו כי יש למנות מומחה רפואי לשאלת הקשר הסיבתי.

לאחר מכן, הוסע המערער על ידי בני משפחתו לבית החולים אסף הרופא, שם אובחן כמי שעבר ארוע לב. המערער סבר בטעות כי תביעתו תטופל על ידי מקום העבודה ולכן הגיש אותה רק ביום 25.3.2014 למשיב ובה טען כי הארוע כפי שתואר לעיל הוא זה אשר הביא לאוטם בשריר הלב ביום הארוע.

בעיניין זה היתייחס המשיב לטופס בל/250 ולחקירתו של הממונה ולפיה, לא היתרחש ארוע חריג באותו היום, אלא מדובר בארוע שיגרתי לחלוטין ושהמערער הוא זה שבקש את הוספת השורות האחרונות בטופס בל/250 בו צויין כי היתרגז בשל אי הגעת הפועלים.

עיון בפרוטוקול מלמד כי הגם שהוא לא נרשם במתכונת של שאלה ותשובה, ניתן ללמוד ממנו על השאלות שכן השורות נפתחות במילה "לשאלתך...". על כן טענת המערער בנקודה זו נדחית.

...

עיון בפרוטוקול מלמד כי הגם שהוא לא נרשם במתכונת של שאלה ותשובה, ניתן ללמוד ממנו על השאלות שכן השורות נפתחות במילה "לשאלתך...". על כן טענת המערער בנקודה זו נדחית.

סוף דבר - הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 4000 ש"ח אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

התובע תיאר בטופס התביעה לדמי פגיעה, את האירועים שקדמו לאישפוזו בבית החולים ביום 21.5.15: "ביום 21.5.15 הגעתי לעבודה בבנק שם אני בתפקיד מנהל שיווק של הבנק. באותו יום כבכל בוקר הגעתי לעבודה בסביבות השעה 7:00 בבוקר, והתחלתי בקריאת אימיילים במחשב העבודה. תוך כדי הקריאה נתקלתי באימייל שמאד הרגיז אותי והכעיס אותי, הרגשתי חולשה נוראית. מהאימייל הבנתי שבעצם עקפו אותי, ללא ידיעתי וסגרו עניינים לגבי תהליך העבודה מבלי להתייעץ ומבלי ליידע אותי, הרגשתי כעס נוראי.

גירסתו לאירועים תוארה גם במסגרת חקירתו הנגדית בבית הדין: "הגעתי לעבודה, כמו בכל בוקר התובע מגיע לפני השעה 7:00, כשאני מגיע הוא בד"כ כלל שם ואני יודע להעריך לפי הקור של המזגן. נכנסתי להגיד בוקר טוב. בשניה ראשונה לא שמתי לב ואז הוא שאל אותי אם ידעתי על הסיפור הזה עם המשפטית, אמרתי לו איזה סיפור והוא אמר שעכשיו אנחנו צריכים לעבור דרך תומר אלוני, כל פעם שצריכים משהו, אני לא מכיר את זה, לא יודע. והוא הלך לצלם משהו, באמת היה עצבני, וראיתי שהוא סוחב טיפה את רגל שמאל ושאלתי אותו אם הכל בסדר והוא השיב "כואב לי". אמרתי לו שהוא לא נראה טוב, והוא אמר "עזוב אני סתם עצבני". החושים שלי כחובש התעוררו ואמרתי לו "תקשיב, צד שמאל זה..." ישר חשבתי שזה התקף לב, אמרתי לו שצד שמאל כואב והוא מושך רגל.

התובע התייעץ טלפונית עם רופא שעובד בתל השומר, שהפנה אותו מיד למיון.

...

עוד שוכנענו כי לאור ותקו של התובע ותפקידו הבכיר בבנק, ידיעה זו גרמה לתובע לרוגז רב וכי התובע החל לחוש ברע, עד לפנייתו לבית החולים.

חיזוק למסקנה שלעיל ניתן למצוא גם בעדות אשתו של התובע, אשר העידה אודות ההתנהלות בבית החולים, כאשר הגיעה למקום.

לסיכום האמור לעיל, שוכנענו כי בבוקר יום 21.5.15 אירע לתובע "אירוע חריג" בעבודה ועל כן יש למנות מומחה /יועץ רפואי שיחווה את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי.

לעניין זה נקבע כי "שיקולים של מדיניות משפטית שוללים לטעמי הטלת אחריות על המערערת. הכרה ברוגז ובהתרגשות במהלך העבודה שסופם בארוע לבבי, תגדיל עד לאין שיעור למעלה ולמטה ולצדדים את מעגל הניזוקים ואת האירועים בגינם תוטל חבות בנזיקין על מעבידים" (עמוד 11 לפסק הדין).

מכוחה של הילכת אסותא נדחו תביעות שונות בעילות דומות- כך למשל בת"א (מחוזי חי') 728-07 עז' המנוחה מגן קרן לין ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (נבו 09.02.2014) נדחתה תביעת עיזבונה של מורה בבית ספר בגין ארוע לבבי שניגרם בעקבות הצתת אשלגן על ידי תלמיד, בת"א 50584-10-14 פלוני נ' סיגנון (12.1.2021) נדחתה תביעת בה נטען להתפרצותה של מחלה אוטואימונית בעקבות ויכוח עסקי על תנאי שכר וקידום ובתא (עפ') 50034-05-17‏‏ פלוני נ' שירותי בריאות כללית (30.12.2020) נדחתה תביעת עובדת לפצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה בעקבות ויכוח עם מנהלה.

עניינו של פסק דין זה מזכיר דוקא את האמור בת"א 7952/99 עיזבון המנוחה פואץ סוזנה ביאטריס נ' מעון הרופא של ההסתדרות הרפואית בישראל ואח' (נבו 02.11.2004), שם נדון עניינה של עובדת שהתמוטטה במהלך שיחה עם מעסיקתה במסגרתה הייתה נתונה לצעקות והשפלות במשך למעלה מ- 20 דקות.

...

כך או כך, בהתחשב בנכותה של התובעת ובעובדה כי עד עתה לא הוציאה הוצאות משמעותיות על טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, ומאידך בהתחשב בקביעות ד"ר גונן לפיהן התובעת תפיק תועלת מטיפול CBT למשך חצי שנה, אני קובעת פיצוי גלובלי על סך 10,000 ₪ לעבר ולעתיד בראש נזק זה. נזק לא ממוני האירוע נשוא התביעה הותיר חותמו על התובעת והשלכותיו מורגשות אצלה גם היום.

סוף דבר סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר - 40,000 ₪ אובדן כושר השתכרות - 160,000 ₪ פנסיה 25,000₪ עזרת צד ג' 2,000 ₪ הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות 10,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 277,000 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר העדים כפי שנפסק והחזר הוצאות למומחים –בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

התקף הלב של התובע לא נגרם בעטיים של הנתבעים, אלא כתוצאה מגורמי סיכון רבים שקשורים למצבו הבריאותי הלקוי של התובע.

זאת, מחמת שבהליך משפטי אחר טען התובע כנגד טענת היתיישנות שנטענה כלפיו כי "הפעם הראשונה בה הבין התובע כי הנתבע ואחיו משטים בו וממשיכים לנקוט נגדו במעשי מירמה והונאה וכי בנגוד להבטחותיהם הם אינם מתכוונים להשיב לו את כספו הייתה בחודש ינואר 2010." אם הפעם הראשונה שבה הבין התובע שהנתבעים משטים בו הייתה בחודש ינואר 2010, הכיצד כבר בחודש יוני 2009 קיבל התובע התקף לב בגין אותה תובנה?! הנתבעים הגישו חוות דעת רפואית של פרופ' דן צבעוני, מומחה לקרדיולוגיה.

המומחה מדגיש שעל פי הרישום הרפואי בגיליון האישפוז מסר התובע לרופאים שהוא החל להרגיש כאבים בחזה בעת שרקד בחתונה.

אין ברשום הרפואי עדות לארוע ההתרגזות שלדברי התובע קדם לחתונה.

אני דוחה את הטענה מחמת שאיני מוצא סתירה בין הצהרת התובע כפי שנוסחה לעיל, לבין הטענה העובדתית שכבר בחודש יוני 2009, ואף לפני כן, הבין התובע שנפל קורבן למעשי מירמה והונאה של האחים בלס.

פיצויים עונשיים אינם בכלל זה. הנתבעים טענו שלשיטת התובע מדובר בתאונת עבודה, ועל כן יש לנכות תגמולים שהיה התובע עשוי לזכות בהם לו הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי.

...

בעניינו, טענו הנתבעים טענה כללית בלבד בעניין זה. בהעדר ראיה לעניין סכום התגמולים אני דוחה את טענת הנתבעים.

סוף דבר בין התובע לבין הנתבעים נקשרו בשנת 2007 מספר עסקאות, שבמסגרתן העביר התובע לנתבעים סכומי כסף שונים, ובסה"כ כ-1,500,000 ש"ח. הנתבעים הונו את התובע והוא הפסיד את כספו.

הואיל ולא הוכח קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים לבין התקף הלב – החלטתי לדחות את התביעה.