התקף לב של חולה אסטמה - תביעה לביטוח לאומי

בפרשת סואעד, אשר עסקה במחלת אסתמה שהוכרה שמחלת מיקצוע על רקע עישון כבד של המערער, הובהר כי אף שההתחשבות בנזקי העישון אינה אמורה להבחן אצל המערער כ"מצב קודם" כפי שהוגדר והובהר בהילכת מרגוליס, "עדיין נתונה מלוא הסמכות לועדה, ואף מחובתה הדבר לפי הוראת סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי, לקבוע באיזו מידה נובעת נכותו של המערער מן העבודה ... . משמע, ככל שהועדה סבורה כי השפעת העבודה על נכותו הכוללת של המערער היא אך השפעה חלקית, חובה עליה לקבוע איזה חלק מן הנכות אין לייחס לעבודה, ולנמק החלטתה" (שם, בפסקות 13-14.

ה. כשמדובר בתאונת עבודה, למשל אוטם שריר הלב שהוכר כתאונת עבודה, והועדה צריכה לקבוע את דרגת הנכות בעטיו, ולהערכתה אין לייחס את כל הנכות הלבבית לאוטם שהוכר כתאונת עבודה; במקרים אלה מתעוררת בדרך כלל שאלת הנכות שאינה קשורה לתאונה בעבודה עובר לפני קרות האוטם.

" בעיניין פלוני, בו העלה המשיב שם טענות זהות בנוגע לפרשת סואעד, הובהר כי הילכת סואעד לא קבעה הלכה חדשה ביחס לנכוי מצב קודם, ולא שינתה מהילכת מרגוליס לעניין זה, אלא חידדה את ההבחנה שנעשתה בפסקי דין רבים לפניה, בין קביעת קשר סיבתי רפואי על ידי הועדה ובין ניכוי מצב קודם שיש לערוך בהתאם להילכת מרגוליס (עב"ל (ארצי) 9716-05-12 המוסד לביטוח לאומי – פלוני (24.11.13) (לא פורסם).

מן הכלל אל הפרט העובדה שפקיד התביעות הכיר ב"ליקוי שמיעה וצפצופים באוזניים" בהם לקה המשיב כפגיעה בעבודה, אין משמעה כי על הועדה לקבוע לו בגין ליקויים אלה אחוזי נכות בשיעור זה או אחר, בין בכלל, ובין כחלק מאחוזי הנכות הכוללת המתאימה למצבו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה שהוגשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המוסד להתקבל.

חברי הנשיא פליטמן חזר ועמד על העקרונות ליישום בכל הקשור לניכוי מצב קודם בפסק דין מן הימים האחרונים ממש, ובאלה המילים: "באשר לשאלת עניין ניכוי נכות שאינה קשורה לפגיעה בעבודה הן לאור הוראות סעיפים 118 ו 120 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. מצאנו מקום לחזור ולהבהיר את ההלכות כפי שנקבעו על ידינו בפסקי הדין המוסד - פלוני (עב"ל 9716-05-12) ופסק דין זהר - המוסד (עב"ל 46154-03-12). לאור האמור לעיל, אזי:

סוף דבר ערעור המוסד מתקבל כאמור בפסקה 15 לעיל.

בתאריך 21.4.12 הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה בגין אוטם שריר הלב בו לקה, ובטופס התביעה טען, כי בתאריך 13.3.11 בשעות הצהריים היתה לו היתרגזות בלתי רגילה בעת דיון בישיבה במשרדי רשות המים.

בדו"ח מגן דוד אדום אשר פינה את התובע ב-14.3.11, לבית החולים, נכתב: "בן 62 ברקע יתר לחץ דם, סכרת, אסטמה, היסטוריה משפחתית של אירועים לבבים. הנ"ל מספר כי מזה מספר ימים באיזור הכתף אך לא ייחס לכך חשיבות כי חשב שמדובר בשריר. היום בסביבות השעה 03:00 בלילה התעורר מהשינה בגלל כאבים בחזה שהקרינו ליד שמאל ולשכמות ... כאבים שלא מתגברים במגע, לא משתנים בעת נשימה ארוכה, לדבריו פעם ראשונה בחיים, אינו מעשן ...". התובע פונה לבית החולים כרמל, ובמכתב השיחרור מבית החולים נרשמו גורמי הסיכון, וכן נרשם: "בשבוע האחרון אירועים קצרים של כאב לוחץ בחזה שמאל ללא קשר למאמץ...". כמו כן צוין, כי ב-א.ק.ג. נימצאו סימני אוטם קידמי חריף מסוג STEMI.

כב' המומחה מתבקש להשיב על השאלות הבאות: מהי המחלה ממנה סבל התובע, כמפורט במסמכים הרפואיים, בעת אישפוזו ב- 14.3.11? האם לדעת המומחה יש קשר סיבתי בין התרגזותו של התובע בישיבה ברשות המים בתאריך 13.3.11, לבין המחלה שאובחנה אצלו בתאריך 14.3.11? אם יקבע המומחה כי קיים קשר סיבתי בין עבודת התובע בתאריך 13.3.11, לבין המחלה ממנה סבל התובע בתאריך 14.3.11, האם השפעת ההתרגזות בעבודה על הופעת המחלה, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות נתונים אישיים שהיו קיימים בתובע בטרם לקה במחלה ואשר עליהם ניתן ללמוד מהחומר הרפואי המצורף להחלטה זו. האם יש לומר שההתרגזות בעבודה בתאריך 13.3.11, החישה את בואה של המחלה, כך שאלמלא היתרגזות זו, יתכן שבואה של המחלה היה נידחה למועד מאוחר יותר כלשהו או שלא היה מופיע כלל? המומחה מתבקש לבסס את חוות דעתו על העובדות כפי שנקבעו בהחלטתינו זו ועל המסמכים הרפואיים המצורפים מהם ניתן ללמוד על מצב בריאותו של התובע והם: א. תיקו הרפואי של התובע מבית החולים כרמל; כרטיסיו הרפואיים של התובע משירותי בריאות כללית וממכבי שירות בריאות ; דו"ח מגן דוד אדום מ-14.3.11; רישום טפולי פזיוטרפיה מ-ת/3.

...

לאור העובדות דלעיל אנו קובעים כי בעבודתו של התובע בתאריך 13.3.11, היתה משום חריגות בכל הקשור לישיבה ברשות המים, בהשוואה לעבודה הרגילה ולרמת המתח הנפשי לה היה רגיל התובע במסגרת עבודתו.

משזו היא מסקנתנו, נזקקים אנו לחוות דעתו של מומחה רפואי על מנת שייעץ לנו בשאלת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג שתואר לעיל ואשר התרחש במהלך הפגישה ברשות המים בתאריך 13.3.11, לבין האוטם בו לקה התובע כמפורט במסמכים הרפואיים.

אנו ממנים את פרופסור א. קרן כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין.

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 33553-03-12 ניתן ביום 28 יוני 2015 נעמי אלטבאואר המערערת המוסד לביטוח לאומי המשיב לפני: השופט אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת אביטל רימון-קפלן נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון בשם המערערת – עו"ד רומי הוניג ועו"ד משה ליפקא בשם המשיב – עו"ד רמי יפרח פסק דין

השופט אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים (השופטת יפה שטיין ונציגי הציבור גב' ירדנה רוביו ומר יוסף לוי קמפוס; ב"ל 12223/06) שבו נדחתה תביעת המערערת, אלמנתו של עו"ד יוחנן אלטבאואר, להכרה בהתקף האסטמה שאירע לאחרון כארוע של פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

במענה מיום 10.4.11 לשאלות הבהרה, שבמסגרתן הופנה ד"ר ליג'י לחוות דעתו של פרופ' טופילסקי מטעם המערערת, קבע ד"ר ליג'י כך: "1. בהתייחס לחו"ד של פרופ' טופילסקי. קיימת אחידות דעים על כך שסטרס נפשי עלול לגרום להחמרת סימפטומים ולהתקפי אסטמה בחולי אסטמה אינני מסכים עם פרופ' טופילסקי על כך ש'התקף קטלני', שפירושו התקף קשה מאוד הגורם למוות יכול להופיע אפילו עד 4-6 שבועות לאחר הארוע. זהו מצב לא מציאותי שהתקף חריף מאוד יופיע מספר שבועות לאחר סטרס נפשי.

אשפוזים חוזרים עקב החרפות (אקסצרבציות) של המחלה ב-1988, 1989 ו-1991.

ואלה טעמינו בתמצית: תחילה יש להדרש למסגרת המשפטית – בדומה לפגיעה בעבודה שהיא ארוע לב, גם במקרה שלפנינו – על מנת שההתקף מיום 6.12.1998 יוכר כ"תאונת עבודה", כמשמעה בחוק, נידרשת המערערת להוכיח קשר סיבתי בין "הארוע החריג" ובין ההתקף.

ד"ר ליג'י כלל לא היתייחס למאזן ההשפעות, ואילו ד"ר גרייף קובע כי בנסיבות המקרה, ובשים לב ליציבות היחסית של האסטמה בשנים שקדמו להתקף ולקשר הזמנים שבינו ובין הארוע החריג בימים שקדמו לו, "קיימת סבירות גבוהה שהיה קשר הדוק בין מצבו הנפשי [של המנוח – א.א.] לבין החמרת האסטמה וההתקף כימעט קטלני ממנו סבל". קביעה זו מבססת במידה מספקת תשובה גם לשאלת מאזן ההשפעות.

...

הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת כלל חוות הדעת המצויות בתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

סוף דבר – דין הערעור להתקבל.

לאור היקף ההתדיינות החריג בתיק זה, ולאחר שהבאנו בחשבון את ה"סיבוב הראשון" שרבץ לפתחה של התביעה בייצוג הקודם, אנו מחייבים את המוסד לשלם למערערת, בגין הדיון בשתי הערכאות, הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום של 12,000 ₪.

לפיכך, אם בית הדין יקבל את דעתי כי התובע סבל משילוב של אסתמה ו – COPD, ולא רק מ – COPD כפי שקבעה ועדת המל"ל (שהפרוטוקול בה, כאמור, לא ציין תוצאות תיפקודי ריאה, מידת הפיכות החסימה וכיו"ב), הרי שתרומתה של מחלת הריאות המשולבת לפטירתו הנה לדעתי משמעותית (מעל 20%).

באשר לחוו"ד של ד"ר בנימין מזוז: גם אם האפשרות הסטטיסטית שהתקף אסתמה יהווה סיבת מוות הוא נמוך יותר מאשר התקף לב, הרי שאין בכך לשלול סיבה זו באדם שככל הנראה (ראו חוות דעתי) סבל משילוב של אסתמה ו – COPD.

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה, לאור קביעת המומחה כי הסבירות שמחלת האסתמה גרמה למוות, לעומת הסבירות שמחלת הלב גרמה לכך, היא נמוכה וכן קביעתו כי אין זה סביר שהארוע החריף שקדם לפטירת המנוח הוא תוצאה של COPD.

בעיניין האחרון, המומחה קובע באופן ברור כי "השפעת מחלת ה- COPD על פטירתו נמוכה מ – 20%". לאור הפסיקה לגבי מעמדה של חוות דעתו של מומחה/ יועץ רפואי הממונה על ידי בית הדין (עב"ל (ארצי) 34988-04-10 מאמו – המוסד לביטוח לאומי, 9.5.12; עב"ל (ארצי) 21355-12-15 ברק –המוסד לביטוח לאומי, 5.12.17) ונוכח מסקנתו של המומחה, אין מנוס מדחיית התביעה.

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה, לאור קביעת המומחה כי הסבירות שמחלת האסתמה גרמה למוות, לעומת הסבירות שמחלת הלב גרמה לכך, היא נמוכה וכן קביעתו כי אין זה סביר שהאירוע החריף שקדם לפטירת המנוח הוא תוצאה של COPD.

אשר על כן, אין מקום במסגרת הליך זה, להיעתר לבקשת התובעת להציג למומחה שאלת הבהרה שאינה עוסקת בשאלה מה היתה סיבת הפטירה הסבירה ביותר – היינו שאלת הקשר בין המחלה (שהוכרה) ובין הפטירה, אלא פותחת מחדש את שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המנוח ובין ליקוייו הרפואיים בתחום הריאות.

בעניין האחרון, המומחה קובע באופן ברור כי "השפעת מחלת ה- COPD על פטירתו נמוכה מ – 20%". לאור הפסיקה לגבי מעמדה של חוות דעתו של מומחה/ יועץ רפואי הממונה על ידי בית הדין (עב"ל (ארצי) 34988-04-10 מאמו – המוסד לביטוח לאומי, 9.5.12; עב"ל (ארצי) 21355-12-15 ברק –המוסד לביטוח לאומי, 5.12.17) ונוכח מסקנתו של המומחה, אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

בשנת 2013 הגיש תביעה למשיב - המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) - והוכר על ידו כנפגע עבודה, כאשר הליקוי שהוכר הוא מחלת COPD ובגינה נקבעו לו אחוזי נכות על ידי ועדה רפואית.

המומחה, ד"ר שבתאי ורסנו, מומחה ריאות, קבע בחוות דעתו הראשונה כי המנוח סבל משלל מחלות קשות שבכל אחת מהן היה פוטנציאל לסיכון חיים; כי לא הומצאו לו מסמכים המאפשרים לקבוע את חומרת מחלת ה-COPD שהוכרה כאמור כפגיעה בעבודה; וכי להערכתו (בהתאם למסמכים שהומצאו לו נכון לאותה עת) "הסיבה העיקרית המיידית שהובילה לארוע זה, שהסתיים בפטירתו תוך פחות מ-48 שעות היתה בסבירות גבוהה ארוע לבבי חריף ו/או ארוע תסחיפי חמור לריאות...". בחוות דעת נוספת, לאחר קבלת תעוד רפואי נוסף, ציין המומחה כי פטירת המנוח נגרמה להערכתו בין בשל מחלת הלב הקשה בה לקה ובין בשל מחלת הריאות החסימתית (ה-COPD) שכללה להערכתו - על סמך ניתוח בדיקות שנערכו למנוח - גם מרכיב אסתמטי.

המומחה הסביר כי לא סביר שמחלת COPD בחומרה בינונית תיגרום למוות פיתאומי, אך "מחלת האסתמה כן יכולה לגרום להתקף חריף עד כדי חנק ומוות פיתאומי תוך זמן קצר". המומחה העריך כי הסבירות לכל אחד מהתרחישים (פטירה ממחלת הלב או ממחלת הריאות המשולבת) "פחות או יותר שווה", ולכן "אם בית הדין יקבל את דעתי כי התובע סבל משילוב של אסתמה ו-COPD, ולא רק מ-COPD כפי שקבעה ועדת המל"ל... הרי שתרומתה של מחלת הריאות המשולבת לפטירתו הנה לדעתי משמעותית (מעל 20%)". מאידך אם ייקבע שמחלת המערער הייתה COPD בלבד, הרי שהשפעתה על פטירתו נמוכה מ-20%.

...

המוסד טוען כי בהתבסס על תשובותיו של ד"ר ורסנו דין הערעור להידחות.

במאמר מוסגר יצוין כי בהתחשב בהסכמת הצדדים להפניית שאלות ההבהרה לד"ר ורסנו בהתבסס על דברי בית הדין שצוטטו בסעיף 7 לעיל, לא מצאנו טעם לפרט את טענותיהם המקוריות בערעור.

דיון והכרעה לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי המערערת זכאית לקצבת תלויים בגין פטירת המנוח.

סוף דבר - הערעור מתקבל והמערערת זכאית לקצבת תלויים בגין פטירת בעלה המנוח.