התקף לב כתוצאה משעות עבודה מופרזות

אינני מוצא כל קשר סיבתי בין עבודתו בימים שקדמו לארוע שתואר במסמך המצורף לבין התפתחות התקף לב. גרימת המחלה הטרשתית בכלי הדם קשורה בגורמי הסיכון האמורים, במיוחד גיל, מין, עישון ואלכוהול.

לפי שיטתו היותר מדויקת של מיטלמן, מאמץ קשה (=6 METS ומעלה) בשעה שלפני הארוע (ONSET STUDY) יכול להיות קשור להתקף לב או במוות קרדיאלי פיתאומי.

שנית, במקרה הנידון, נוכח הספק בדבר הגורם לארוע של אבדן הכרה (ארוע מוחי, ארוע לבבי, תוצאה של שתייה מופרזת של אלכוהול), נכון יותר למנות רופא פנימאי, היכול להתייחס למגוון האפשרויות, ולא מומחה רפואי מתחום ספציפי, כפי שהמליץ גם ד"ר רפופורט; שלישית, כעולה מחוות דעתו של פרופ' שטנר, הוא ערך מחקר שאף פורסם בעיניין הקשר הסיבתי בין ארוע חריג לבין ארוע לבבי, כך שיש לו את הידע הדרוש למתן חוות הדעת בעיניין זה. כעולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, נשלל כי אבדן ההכרה נבע מארוע מוחי או מתגובה לשתייה מופרזת של אלכוהול, והגורם הסביר ביותר הוא ארוע לבבי.

...

במהלך האשפוז והבירור אותו עבר, לא הגיעו למסקנה חד משמעית, מה הייתה סיבת הקומה בו הוא היה שרוי.

האם השפעת "האירוע החריג" המתואר בעובדות המוסכמות, על קרות האוטם פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי סיכון אחרים שהיו קיימים אצל המנוח (בין על דרך הגרימה ובין על דרך ההחמרה)? תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל. פסק דינו של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי קבע כי לפני בית הדין מונחות שתי חוות דעת: חוות דעתו של ד"ר רפופורט הדוחה חד משמעית את הקשר הסיבתי הרפואי בין המחלה לאירועים בעבודה, וחוות דעתו של פרופ' שטנר "הגם שקושרת במשהו בין המחלה לעבודה היא לא חד משמעית"; תשובתו של פרופ' שטנר כי "אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ'אירוע חריג' ... קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי.." וכי יש לייחס משקל שווה להשפעת עבודתו של המערער ביום האירוע לבין הגורמים האחרים, אינה מספקת ליצירת "קשר סיבתי רפואי", ובכל מקרה לא מקיימת את הדרישה להוכחת קשר סיבתי בין האירוע לתאונה ברמה של "מעל 50% סבירות"; הסתמכות "משולבת" על שתי חוות הדעת של היועצים הרפואיים שמונו בתיק זה, אינה מספקת לומר כי אכן הוכח "קשר סיבתי רפואי" בין האירוע למחלה שהובילה לבסוף, לפטירה המצערת; לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה.

הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי בשלב זה יש מקום להפנות אל המומחה הרפואי פרופ' שטנר שאלת הבהרה נוספת בעניין הקשר הסיבתי.

אינני מוצא כל קשר סיבתי בין עבודתו בימים שקדמו לארוע שתואר במסמך המצורף לבין התפתחות התקף לב. גרימת המחלה הטרשתית בכלי הדם קשורה בגורמי הסיכון האמורים, במיוחד גיל, מין, עישון ואלכוהול.

לפי שיטתו היותר מדויקת של מיטלמן, מאמץ קשה (=6 METS ומעלה) בשעה שלפני הארוע (ONSET STUDY) יכול להיות קשור להתקף לב או במוות קרדיאלי פיתאומי.

שנית, במקרה הנידון, נוכח הספק בדבר הגורם לארוע של אבדן הכרה (ארוע מוחי, ארוע לבבי, תוצאה של שתייה מופרזת של אלכוהול), נכון יותר למנות רופא פנימאי, היכול להתייחס למגוון האפשרויות, ולא מומחה רפואי מתחום ספציפי, כפי שהמליץ גם ד"ר רפופורט; שלישית, כעולה מחוות דעתו של פרופ' שטנר, הוא ערך מחקר שאף פורסם בעיניין הקשר הסיבתי בין ארוע חריג לבין ארוע לבבי, כך שיש לו את הידע הדרוש למתן חוות הדעת בעיניין זה. אנו דוחים גם את הטענה כי אין בתשובתו של המומחה הרפואי "מידת הוודאות המינימלית הנדרשת לקיום חובת הוכחת קשר סיבתי", או כי "כל אחת מתשובותיו שונה מהותית מהאחרות בעיניין הנידרש", וזאת נוכח היתייחסות המומחה הרפואי בתשובתו האחרונה לשאלת ההבהרה לגורמי הסיכון של המנוח.

...

האם השפעת "האירוע החריג" המתואר בעובדות המוסכמות, על קרות האוטם פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי סיכון אחרים שהיו קיימים אצל המנוח (בין על דרך הגרימה ובין על דרך ההחמרה)? תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל. פסק דינו של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי קבע כי לפני בית הדין מונחות שתי חוות דעת: חוות דעתו של ד"ר רפופורט הדוחה חד משמעית את הקשר הסיבתי הרפואי בין המחלה לאירועים בעבודה, וחוות דעתו של פרופ' שטנר "הגם שקושרת במשהו בין המחלה לעבודה היא לא חד משמעית"; תשובתו של פרופ' שטנר כי "אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ'אירוע חריג' ... קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי.." וכי יש לייחס משקל שווה להשפעת עבודתו של המערער ביום האירוע לבין הגורמים האחרים, אינה מספקת ליצירת "קשר סיבתי רפואי", ובכל מקרה לא מקיימת את הדרישה להוכחת קשר סיבתי בין האירוע לתאונה ברמה של "מעל 50% סבירות"; הסתמכות "משולבת" על שתי חוות הדעת של היועצים הרפואיים שמונו בתיק זה, אינה מספקת לומר כי אכן הוכח "קשר סיבתי רפואי" בין האירוע למחלה שהובילה לבסוף, לפטירה המצערת; לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה.

הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל, ויש להכיר באירוע מיום 5.4.2001 כפגיעה בעבודה.

המומחה הרפואי ציין אמנם כי למנוח היו גורמי סיכון משמעותיים, אשר עשויים היו לגרום לאירוע לב במועד כלשהו בעתיד, אולם השיב חד משמעית כי "בסבירות של מעל 50% קיים קשר סיבתי וכי האירוע החריג תרם לאירוע הלב שהוביל למותו של מר אריה עוקשי בתמונה של sudden cardiac death", וכי "ניתן לייחס משקל שווה לעובדות 'המוסכמות כאירוע חריג' ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל". בהקשר זה יש להזכיר כי עת מדובר באוטם שריר הלב "נקודת המוצא היא, שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב" והשאלה העומדת להכרעה היא אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז - trigger) לבין הופעת האוטם במועד בו הופיע [עב"ל (ארצי) 462/06 נחום אברהם – המוסד לביטוח לאומי (4.2.2007)].

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי הערעור מתקבל, והאירוע מיום 5.4.2001 מוכר כפגיעה בעבודה.

לאור האמור, ובהיתחשב בתקופת העסקתו של המשיב מיום 1.3.2009 ועד ליום 1.7.2011, נקבע כי המשיב זכאי להפרשי שכר מינימום בסך של 13,027 ש"ח. נסיבות התפטרותו של המשיב – נקבע כי מר דוידו אישר בעדותו שמר אלישיב הודיע לו שהמשיב חדל להגיע לעבודה עקב מצבו הבריאותי, בנגוד לנטען בכתב ההגנה שלמד על נסיבות הפסקת עבודתו של המשיב מכתב התביעה בלבד; עדותו של המשיב בנוגע למצב הבריאותי ולמוגבלויותיו לא נסתרה; מהמסמכים הרפואיים שצורפו עלה שהמשיב אושפז בבית חולים עקב ארוע לבבי, דבר שהביא להכרה בו כנכה ולקביעת דרגת אי כושר בשיעור 100% החל מחודש אוגוסט 2011.

בקשר לכך נטען בהודעת העירעור, בין היתר, בכל הנוגע להקף המשרה, כי בית הדין שגה עת קבע כי המשיב הועסק במשרה מלאה, למרות שהוא לא הציג כל ראיה המעידה על כך; היה מדובר בבניין קטן שבו מספר שוכרים מצומצם אשר עבדו עד השעה 17:00, ולכן לא נדרשה שמירה של שני עובדים; בתלושי המשכורת נרשם במפורש כי הקף שעות העבודה של המשיב הוא 93 שעות, שמשמעו חצי משרה, וגם שנירשם בטעות של חשב השכר משרה חודשית; המשיב ידע שהיתקבל לעבודה בחצי משרה ובתמורה לשכר גלובאלי בסך של 3,000 ש"ח. עוד נטען כי קביעת בית הדין הפוסקת למשיב הפרישי שכר מינימום שגויה ומעניקה לו כספים שאין הוא זכאי להם; לא היה מקום לפסוק לטובת המשיב דמי הבראה בכלל ובהקף של משרה מלאה בפרט; המשיב מתגורר בסמוך למקום העבודה ולכן אין הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה; הקביעה לפיה המשיב התפטר בשל מצבו הבריאותי שגויה ומנותקת מהראיות שהציג המשיב עצמו, ומכל מקום המשיב לא עמד בתנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק פצויי פיטורים, ולא הציג כל מיסמך המעיד על בעיה רפואית המונעת ממנו לעבוד; שגה בית הדין בכך שפסק לטובת המשיב פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד, שכן תיקון 4 לחוק של סעיף 5 לחוק הודעה לעובד נחקק ביום 11.8.2011, בעוד שהמשיב עזב את העבודה בחודש יולי 2011; לא היה מקום לפסוק לטובת המשיב פיצוי בשל רישום לקוי בתלושי השכר; שגה בית הדין בכך שלא איפשר לשמוע עד חיוני מטעם המבקשת, ולא דחה את הדיון, למרות שהעד לא היה בארץ במועד שנקבע להוכחות ראיות; בית הדין נתן משקל מופרז לעד מעוניין מר אלישיב, אשר הגיש בעצמו תביעה כנגד המבקשת; שגה בית הדין בכך שדחה את טענת הקזוז, מבלי לתת לכך ביטוי משמעותי.

בקשר לכך נטען, בין היתר, כי צדק בית הדין האיזורי בכך שדחה את בקשת המבקשת לזימון עד "חיוני" נוסף, אשר הוגשה לאחר שמיעת ההוכחות, ולאחר שהצדדים כבר סיכמו את טענותיהם, כך שהעד לא היה משפיע על תוצאות ההליך.

...

בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, אין מנוס מדחיית הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות.

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר לבקשה, וזאת מן הטעמים הבאים: לעניין סיכויי הערעור – בית הדין האזורי קבע, על סמך העדויות שהובאו בפניו, כי המשיב הועסק במשרה מלאה ובהתאם זכאי להפרשי שכר המינימום וזכויות נוספות.

סוף דבר - משלא הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצוע, הבקשה נדחית.

המנוח עבד כחמישים אחוז מזמנו בחדר הבקרה שהנו חדר ממוזג ושם ביצע עבודה אדמיניסטרטיבית של בדיקות חומר יציקה במעבדה, הכנת סידור לעבודת העובדים, משמרות לעובדים וכיוצ"ב, וכן עבד כחמישים אחוז מזמנו באולם הייצור, בהפעלת מלגזה בחצר של אולם בית היציקה להעברת חומר גלם לעובדים ליד תנור ההתכה במפלס העליון וכן עסק בעבודה פיזית ליד תנור ההתכה, להוצאת דגימה מהתנור אחרי שמילאו אותו וכן בניקוי הסיגים עם כף – פעולה שארכה כרבע שעה כל פעם ובוצעה מספר פעמים ביום (בתדירות של כל שעתיים וחצי), ובנוסף עבד המנוח בתיקון תקלות בתנורים וביצע גם עבודת אחזקה וניקוי תנורים כשהניקוי התבצע עם מכשיר קונגו לדפנות של החלק העליון של התנור מבפנים כשהתנור פועל.

בתשובותיו מיום 19.5.14 לשאלות ההברה שנשלחו אליו מטעם בית הדין קבע המומחה דלעיל: "1. אק"ג תקין אינו מצביע בהכרח על העידר ארוע לבבי. בחלק ממקרי אוטם שריר הלב אין שינויים באק"ג, והדבר אינו תלוי עם האק"ג בוצע בשטח או החולה היה בחוסר הכרה. אק"ג לא מושפע עקב ביצוע בתנאי שטח, אם האק"ג בוצע בצורה נכונה, לא אמור להיות כל הבדל בתוצאות, כאשר הציוד הקיים במד"א הנו ציוד חדיש ומשוכלל. האק"ג לא אמור להשתנות בהתאם למצב ההכרה של החולה. על כן אק"ג תקין אינו שולל בודאות קיום אוטם שריר הלב.

גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 19.5.14 שב המומחה והדגיש כי לא מצא כל ראיה רפואית לכך כי בעת היתמוטטות המנוח במפעל הוא סבל מאוטם בשריר הלב, וכי הסבירות הכי גבוהה היא שההתמוטטות שלו נבעה מהעובדה שהמנוח היה באותה תקופה במצב רפואי כללי ירוד, קרוב לוודאי על רקע שתיה מופרזת של אלכוהול, לא אכל כל אותו יום, כשבפועל סבל משחמת כבד מיתקדמת עם הפרעה קשה בתפקודי כבד ועבד במאמץ גופני בתנאי חום.

...

סיכומו של דבר מחוות דעת המומחה מטעם ביה"ד הרפואי ד"ר ראובן מ. יעקובוביץ' עולה בבירור, כי לא קיים קשר סיבתי רפואי בין נפילתו של המנוח במקום עבודתו במפעל לבין מותו אשר נגרם בעקבות נזק היפוקסי בלתי הפיך קשה ונרחב במערכת העצבים המרכזית, על רקע הפרעת קצב קטלנית של הלב, כסיבוך של אוטם חריף בשריר הלב עם החייאה ממושכת.

על כן אנו קובעים כי ביום 18.6.08 לא לקה המנוח באוטם שריר הלב וכי מותו ביום 9.7.08 אינו קשור קשר סיבתי רפואי או משפטי לנפילתו של המנוח במפעל ביום 18.6.08, ואשר אירע על רקע מצב רפואי ירוד של המנוח עצמו בעקבות גורמים שהיו טמונים בו, כאמור בחוות דעת המומחה ד"ר ר. יעקובוביץ'.

בנסיבות אלה התביעה נדחית בזאת.

המערער, חבר "אגד", עבד ביום המקרה כמורה לנהיה באגודה זו. לאחר שני אירועים, שאירעו במהלך נהיגת תלמידיו באוטובוס, הוא לקה בהתקף לב, אושפז למשך 21 יום בבית-חולים ונותר נכה לצמיתות בשיעור של 32%, כמוסכם בין הצדדים.

מוסכם על הכול, שלא היה מקום להוון את הפסדי העבר; המשיבות טוענות (ולטענתן עוד אתייחס), שבסיס החישוב בסכום של 20.000 שקלים לחודש הוא גבוה מדיי, אך לחלופין, אם הוא גבוה מדיי, הביא בית המשפט קמא בחשבון לעניין קביעתו את העובדה, שהסכם שניפסק לגבי הפסדי העבר לא הוון, ולפיכך אין לשנות את התוצאה הסופית, שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.

אך מעיון בתלושים שהוגשו, המתייחסים גם לתקופה שלאחר התאונה, מתברר, שהמערער עבד בתקופה זו שעות נוספות מרובות; לאחר בדיקה נראה לנו, שהפסד ההישתכרות שנקבע מופרז במידה רבה לגבי נזקי העבר, שלעניינם עבד המערער שעות נוספות, ומופרז במידת מה אף בתקופות בעבר, שבהן לא עבד המערער שעות נוספות, והוא הדין לגבי הבסיס שנקבע לגבי הפסדי העתיד.

...

כשמעמתים זה מול זה את טענת המערער לגבי היוון הפסדי העבר, שנתקבלה, ואת טענות המשיבות לעניין הפסד הפנסיה ואופן חישוב בסיס ההשתכרות-ובהביאי בחשבון שאין מדובר אלא בעניין של הערכה על יסוד הראיות-נחה דעתי, שבעיקרי הדברים מקזזות הטענות ההדדיות זו את זו. משום כך הייתי דוחה את שני הערעורים בלי לעשות צו להוצאות.