התקף לב בעבודה בניגוד לרצון העובד

התובע הגיע למחלקת כח אדם הנמצאת בקומה אחרת והדרך היחידה להגיע לשם הייתה דרך מסדרון ארוך ומדרגות, אך הדלת הייתה סגורה ולא רצה להפריע ולכן חזר את כל הדרך למקום שלו לעבוד עצבני ומתוסכל.

בפרשת משה סידה חזר וקבע בית הדין הארצי את התנאים שבהם יוכר אוטם שריר הלב כ"תאונת עבודה", כדלקמן: א. על התובע להוכיח קרות מאורע אובייקטיבי הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום, כך שניתן יהיה לקבוע שביום מסוים בשעה מסוימת ארע ארוע מסוים.

התובע מתאר בפני חוקר המוסד (צורף כנספח לכתב ההגנה) מה בדיוק קרה ביום 2.12.2018: "הייתי בעבודה כרגיל בשעות הבוקר לפני ארוחת הצהריים בין 10:00 ל 11:00 בבוקר הייתי בעת הזמנת רכש דחופה למחלקת כח אדם ביחד עם עמיתה לעבודה ****ה קרן ותוך כדי העבודה אני מרגיש שאני מזיע וחם לי. יש אצלנו נוהג כי זה OPEN SPACE וזה מזגן משותף וכמו בכל מקום יש אנשים שחם להם וכאלו שקר להם ואני מאלה שחם להם. יש נוהל מוסכם לא כתוב שהרבה שנים ככה מיתנהל שמי שחם לו במיוחד מדליק את המזגן עד שלמישהו אחר קר במיוחד הוא מכבה את המזגן. אין קשר לעונת השנה. חיים סבגן עמית לעבודה ברכש הוא מאלה שקר להם. נהיה לי חם המזגן לא דלק יכול להיות שהוא כיבה אותו ואז הלכתי והדלקתי אותו. תוך כדי שאני חוזר למקום חיים סבגן מיד כיבה אותו מיד ובנגוד לנוהל הלא כתוב. ואז פניתי אליו ואמרתי לו למה כיבית בצורה רגועה. הוא לא הגיב והמשיך בעבודה כרגיל ולא היתייחס ואז הלכתי והדלקתי שנית. ואז הוא קם וכיבה שוב מיד. ככה קרה הדבר מספר פעמים ואז מאוד התרגזתי שבן אדם לא מתחשב בכלל בנגוד לעבר והתחילו חילופי מילים שהגיעו לצעקות הדדיות" (עמ' 1 לחקירת התובע בפני חוקר המוסד משורה 13) (ההדגשות לא במקור – ת.ס).

(ההדגשות לא במקור) התובע נישאל כמה זמן נמשך הארוע והשיב – "טו-מאץ', לא זוכר, כאילו, זה היה כמו נצח מבחינתי, 10 דקות, זה היה פעמיים, הלכתי, חזרתי, אני הייתי שם אבוד לגמרי, כאילו, זה, הייתי בהיסטריה טוטלית כי את באה והכל עוד חם, עם כל מה שתיארתי לך, המזגן מכובה כל הזמן, כאילו העסק רק הולך ומחמיר מבחינת התנאים ומבחינת התחושה שלי. לי זה נראה כמו נצח, ואחרי שבכלל שחטפתי כנראה את ההתקף אני הייתי בטוח שאני גמור. כאילו, בדיעבד מזל שלקחתי את האספירנים האלו, אולי לא יודע, עובדה" (עמ' 10 לפ' ש' 33).

...

ביום 20.8.2019 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה ובתאריך 11.11.2019 נדחתה תביעה זו מן הנימוק, כדלקמן: "אנו מאשרים את קבלת תביעתך לתשלום דמי פגיעה בגין אוטם שריר הלב מתאריך 2.12.2018 אולם לצערנו עלינו לדחותה עפ"י הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוקים הבאים:

אנו דוחים את טענת הנתבע לפיה התובע לא הציג ראיות אובייקטיביות לקיומו של אירוע חריג.

מטעמים אלה ומאחר והגענו לכלל מסקנה כי התובע חווה אירוע חריג בעבודתו ביום 2.12.2018 - יש מקום למנות מומחה רפואי, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האוטם הלבבי בו לקה, זאת על יסוד התשתית העובדתית שלהלן: 44.1 התובע, יליד 1962, עובד מזה כ 18 שנים בתעשיה אווירית ובשנים האחרונות בתפקיד קניין במחלקת רכש.

סוף דבר: על יסוד מסקנתנו האמורה בדבר קיומו של אירוע חריג, ימונה מומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין, לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם בו לקה התובע בסמוך לאחר האירוע החריג.

רק אם יוכח קיומו של ארוע שכזה, ניתן יהיה לקשור בינו ובין השינוי הפיזיולוגי הפנימי הפתאומי של אוטם שריר הלב[footnoteRef:4].

] "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות ארוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

שוכנענו כי סוגיית העסקת אותו עובד עלתה עשרה חודשים קודם לכן, אז הצליח התובע למנוע את קליטתו של אותו אדם כעובד במתנ"ס. בשונה מהמקרה הקודם, בארוע עסקינן אמינה עלינו עדות התובע כי הוא חש שכופים עליו את ההעסקה בנגוד לרצונו, זאת כאשר כללי המנהל התקין שעמדו בראש מעייניו התנגשו להבנתו עם דרישת ראש המועצה.

...

אנו סבורים, כי במקרה שלפנינו, האנמנזה בכרטיס הרפואי אצל רופא המשפחה, בדו"ח מד"א ובסיכום האשפוז היא אנמנזה שותקת.

משכך, על אף הקשיים עליהם הצביע הנתבע בסיכומיו, בעיקר העדר אזכור של האירוע החריג במסמכים הרפואיים הראשונים, זאת בשונה מרישומים קודמים בכרטיסיו הרפואיים מהם עולה כי כשהיה שרוי בלחץ נפשי מסר מידע זה לרופאיו[footnoteRef:21] , אנו סבורים כי אין בקשיים אלו כדי להביא לדחיית התביעה בשלב זה. [21: ראו מוצג נ/3 ביקור מיום 30.9.2009 בו נרשם " נמצא בלחץ ומתח נפשי" וביקור מיום 17.12.2002 בו נרשם " החמרה עקב לחץ נפשי התרגז".] בסופו של דבר אנו קובעים כי ביום 20.3.2017 ארע לתובע בעבודתו אירוע תאונתי חריג של דחק נפשי.

אנו מחליטים למנות מומחה רפואי בתחום הקרדיולוגיה לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין הדחק הנפשי תוצאת האירועים ביום 20.3.2017 לבין האירוע הלבבי בו לקה התובע.

דיון והכרעה לאחר ששמענו את העדויות, שקלנו את הראיות שהוצגו לפנינו, וכן עיינו בסיכומי הצדדים, תוך יישום ההלכה האמורה על כלל נסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קיומו של ארוע חריג בעבודתו שקדם להופעת הארוע הלבבי – אוטם שריר הלב בו לקה, ולהלן נימוקינו.

] יצוין, כי כאשר היתייחס התובע לפרות שרצו לכיוונו הוא קשר בין המאמץ שנידרש ממנו לפתיחת השער (ולא לחשש לחייו) לבין הופעת הליקוי בלבו: "ש. האם באותו היום היה מאמץ חריג? ת. כן, הפרות רצו לעלות עליי ואני הייתי צריך להפעיל יותר כוח ולהזיז את השער על מנת למנוע יציאת קבוצות הפרות לקבוצה אחרת. ש. האם זה מה שגרם לך להתקף לב? ת. כן זה מה שהרגשתי מיד והתפניתי ישר לבית החולים".[footnoteRef:32] [32: שורות 92-96 לחקירת התובע.

] אם כן, חשש מערבוב פרות בשל קושי לסדר אותן אחר כך וקושי בפתיחת שער שהתובע פותח מיד יום לצורך סידור הפרות, אינם עולים לכדי אירועים חריגים, ושוכנענו כי לכל היותר מדובר במאמץ רגיל במסגרת העבודה ובלחץ רגיל בעבודה, וזאת בנגוד לתחושת סכנת חיים כתוצאה מערבוב הפרות שעשויה הייתה אומנם להוות ארוע חריג, אך כאמור לעיל לא השתכנענו כי אכן רצו לכיוונו של התובע 32 פרות (או פחות מכך) וכי התובע חש בסכנת חיים.

...

] אם כן, חשש מערבוב פרות בשל קושי לסדר אותן אחר כך וקושי בפתיחת שער שהתובע פותח מיד יום לצורך סידור הפרות, אינם עולים לכדי אירועים חריגים, ושוכנענו כי לכל היותר מדובר במאמץ רגיל במסגרת העבודה ובלחץ רגיל בעבודה, וזאת בניגוד לתחושת סכנת חיים כתוצאה מערבוב הפרות שעשויה הייתה אומנם להוות אירוע חריג, אך כאמור לעיל לא השתכנענו כי אכן רצו לכיוונו של התובע 32 פרות (או פחות מכך) וכי התובע חש בסכנת חיים.

[footnoteRef:34] סתירה זו מתווספת לשאר הסתירות שמצאנו בשאר הנושאים.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, לא שוכנענו כי ארע לתובע אירוע חריג במהלך עבודתו ומשכך לא שוכנענו כי ארעה לתובע תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, ולכן התביעה נדחית.

לטענת המשיב, שיבוצו במכון הרנטגן נעשה בנגוד לרצונו והוא נידרש לבצע עבודה פיסית מאומצת שלא היתה מנת חלקו כאשר עבד כטכנאי CT ו-MRI.

בחקירתו בפני חוקר המל"ל, קודם להגשת התביעה למל"ל, סיפר המשיב לראשונה כי היו לו מריבות ממושכות עם הטכנאים, וכדבריו, "הסיכסוך הזה נמשך 4 חודשים בערך כל יום שהייתי בא לעבודה מהרגע שנכנסתי עד הרגע שיצאתי לא נתנו לי מנוחה. היה ויכוחים צעקות מריבות כל הזמן", אך גם בהודעתו זו לא סיפר המשיב על כל ויכוח חריף או חריג ביום שקדם להתקף הלב מושא הארוע הראשון, וגם לאישתו לא סיפר על כך כשחזר לביתו באותו היום.

רוצה לומר כי לחץ בעבודה, וויכוחים ומחלוקות, המביאים בעקבותיהם רוגז, כעס, חימה – בין כאלו שבאים לידי ביטוי חצוני ובין "כבושים" בלבו של אדם – הם ביטויי רגש והתנהגות יומיומית, בבחינת "סיכון" רגיל ושכיח.

זאת, מאחר שהתופעה של אוטם לבבי כתוצאה ממתחים בעבודה או כתוצאה מהתרגזויות, מחלוקות או ויכוחים סוערים, ואף כתוצאה מאלימות מילולית במקום העבודה, היא תופעה ידועה ומוכרת לצערנו (לאוטם לבבי כתוצאה מ"אלימות מילולית" של עובד כלפי מעבידו ראו ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221 (1993)).

...

השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' עמית לפיה דין הערעור להתקבל.

על כן, אף אני סבורה כי מן הראוי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולדחות את תביעת המשיב.

ת השופט ע' פוגלמן: מצטרף אני למסקנת חברי, השופט י' עמית, כי המערערת לא היתה "צריכה" לצפות את הנזק, ולכן יש לקבל את ערעורה בשאלת החבות.

המלצת שירות המבחן על שולחני הונח תסקיר שירות המבחן ממנו למד אני, כי הנאשם הנו צעיר בן 22, רווק עובד מזה שלוש שנים כקבלן משנה בתחום הרתוך, עם חברת "מקורות". עבודתו מתרכזת באזור הדרום, שם הוא מתגורר בדירה שכורה ובסופי שבוע מגיע לבית הוריו.

אביו של הנאשם עבד במהלך חייו בחברת "מקורות" אך לפני כשלוש שנים, לקה בהתקף לב ומאז הפסיק לעבוד וכיום מיתקיים מקיצבת ביטוח לאומי.

בהתייחסותו לעבירה נשוא הליך זה, שיתף הנאשם בקשר שהיה לו עם מרים ואיך התקשה לקבל את הפרידה וכאשר שמע כי היא התארסה עם המתלונן הרגיש בחווייתו כי היא נילקחה ממנו בנגוד לרצונו.

...

לסיכום, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: אני דן את הנאשם לעשרים וארבעה חודשי מאסר מתוכם עשרה חודשים לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 06.10.13 ועד 14.10.13 ואילו היתרה על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי שהנאשם לא יעבור בפרק זמן זה עבירה של הצתה.

אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך של 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו וזאת במצטבר לכל עונש מאסר שהנאשם מרצה.

<#5#> החלטה אני מורה על עיכוב ביצוע גזר הדין למשך 45 יום מהיום.