התקף חרדה בגלל שינויים ארגוניים בסביבת העבודה

בטופס הבקשה הוא תיאר את מחלתו ואת הסיבה לה: "בשנת 2008 במהלך עבודתי בבית סוהר צלמון הותקפתי אני וסמל האגף ע"י האסיר ט'. בתקיפה של האסיר נחבלתי פיזית. בתחילת ינואר 2013 פרצה המחלה שהובחנה ע"י מספר רופאים פסיכיאטרים כפוסט טראומה כולל בועדה רפואית שנערכה בשב"ס". הוא אף תיאר את האופן שבו, לדעתו, גרמו תנאי השרות למחלה: "חרדות, סיוטי לילה קשים המתבטאים בצעקות רמות. פעמים ארוע התקיפה שב אלי בחלומות או ביום יום כאשר אני נמצא באיזור הארוע, עצבנות יתר, רגישות לרעש הכי מיזערי, נתק מהסביבה, תחושה של רעידות והזעת יתר, חוסר סבלנות וסובלנות, חוסר שינה כרוני בלילות". בשאלון שהמשיב הציג למערער (נ/1) הוא נישאל "מה המחלה בגינה מוגשת תביעה זו", והשיב: "המחלה שבגינה מוגשת תביעה זו הנה PTSD פוסט טראומה בעקבות ארוע תקיפה שבו תקף אותי האסיר ט'". המשיב הפנה את המערער לפסיכיאטר ד"ר משה בירגר, אשר בדק אותו ושלח אותו לבצוע איבחון פסיכו-דיאגנוסטי.

דו"ח סיכום איבחון על-ידי פסיכולוג שקומי ופסיכולוגית קלינית מ"מכון רום" מיום 31.12.2014 בדו"ח סיכום הערכה אישיותית של המערער, שבוצע לבקשת המומחה הרפואי מטעם המשיב, תוארה גרסה עובדתית שנמסרה על-ידי המערער: "לדבריו, לאורך שרותו הצבאי נחשף למראות קשים מאוד כאשר שירת באינתיפאדה ובלבנון. הרבה בשל כך לשתות ואף היה אלים בביתו (שבר דברים) למרות שלהגדרתו אינו אדם אלים מטבעו. לאחר שרותו עבד בתחומים שונים ... ובהמשך התגייס לשב"ס ... לדבריו, היה חשוף לאורך עבודתו לאלימות ולאירועים קשים עם אסירים, אך הצליח לתפקד. מתאר כי ב-2008 בעת ששירת בכלא צלמון, ירד לאגף סגור עם אסירים בעייתיים, הסמל שהיה עמו פתח את הדלת וקיבל אגרוף מאסיר בפנים שהשתולל. א' מתאר כי הדף את האסיר אך הרגיש בהלם, 'כמו בסרט שהדם קופא', והארוע היה מבחינתו שונה מאירועים דומים אליהם היה חשוף. לדבריו מאז אותו ארוע היתנגד להכנס למיתחם בית הסוהר וחל שינוי בתפקודו. (יש לציין כי בתיקו דיווח על תלונות ביחס לעצבנות, קשיי שינה ולחץ בחזה כבר משנת 2007). מתאר כי לאחר הארוע החל לחוש מתח, איבד סבלנותו, התקשה לקבל מרות, הגיב בתוקפנות בעבודה והתקשה להרדם בלילות. לדבריו, היתנהגותו השתנתה, דבר שגרם למפקד המחוז להעביר אותו לתפקיד אחר - הקמת יחידת לווי ארצית. לדבריו, גם שם ניתקל באסירים קשים ומסוכנים. לדבריו, מאז הארוע סובל מסיוטים בלילה על דברים שראה בלבנון ובאינתיפאדה, על פקודיו שנספו באסון הכרמל ועוד. מתאר כי מתעורר בצעקות ומכוסה זיעה קרה. לדבריו סבל וסובל מהתקפי חרדה ובזכות אישתו הגיע ב-2012 לפסיכיאטר (דר' שולקין) שאבחן לדבריו כי הוא סובל מ-PTSD. מתאר כי הפך לאדם מבודד, עצבני וחסר אמון באנשים ובמערכת. מדווח כי שנתיים ישן בסלון, ללא יחסי אישות וחש כל הזמן מועקה ...". בפרק "אמינות ומוטיבציה" הועלה חשד למגמתיות ולניסיון היתחזות: " ... בשיחה עמו הרבה להדגיש קשייו ולתאר בפירוט ובצורה גרפית את המראות הקשים אליהם נחשף, אך ללא עוררות רגשית מוגברת. כמו כן, הרבה להדגיש ולעסוק באמינותו באופן שהרשים כמוגזם. תוצאות מבחן ה-MMPI מעלות נטייה חריפה להחרפה והגזמה בתאור הסימפטומים והבעייתיות, לצד מענה בלתי עיקבי על המבחן הפוגע בתקפותו. הציון הכללי שהיתקבל במבחן ה-SIMS נמצא כמוגבה באופן מובהק ביחס לציון החתך המומלץ לזיהוי החשד לקיומה של היתחזות. א' מציג שכיחות גבוהה מאוד של סימפטומים שאינם אופייניים לחולים שיש להם הפרעות פסיכיאטריות או הפרעות קוגניטיביות אמיתיות ובכך מעלה את החשד לניסיון היתחזות". בפרק "ממצאים קליניים" נכתב: "התמונה הכללית המתקבלת מצביעה על מאפייני חרדה ומתח פנימי, היוצרים עומס משמעותי ומשליכים על התיפקוד. יש לקחת בחשבון עם זאת, שאלה ביחס לאמינות הדיווח ונטייה להחרפה ומגמתיות בתאור הקשיים.

הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD - Posttraumatic Stress Disorder) - לפי DSM-5 ולפי ICD-10 הגדרות מוכרות בספרות הרפואית של PTSD מצויות ב-DSM-5 (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition ) משנת 2013 של האגודה לפסיכיאטריה האמריקאית, וב-ICD-10 (International Classification of Diseasesׂ) משנת 1992 של ארגון הבריאות העולמי.

...

התוצאה הגענו למסקנה שלא הוכח על-ידי המערער שהוא סובל מ-PTSD, וכי קיים קשר סיבתי עובדתי בין פגימה זו לבין אירוע התקיפה.

לא נפל, איפוא, דופי בהחלטת המשיב מיום 10.3.2015, ולפיכך דין הערעור להידחות.

הננו דוחים את הערעור, ומחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,000 ₪.

הגברת לניר שושנה לוקה באפיזודה דיכאונית בעוצמה קלה עם סימפטומים סומטיים המסווגת כ 32.01 F לפי סיווג ארגון הבריאות העולמי 10-ICD.

בתאריך 21.1.16 הופנו למומחית שאלות ההבהרה הבאות: "בסעיף א' לחוות דעתך את מציינת, כי התובעת לוקה "באפיזודה דיכאונית בעוצמה קלה...". 1.1 כיצד תשובתך זו מתיישבת עם קביעתו של ד"ר נמרוד גריסרו, מומחה לפסיכיאטריה וסגן מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בחוות דעתו מיום 19.10.14: "...הנ"ל במעקב ונימצא עדיין במצב אפקטיבי של Major Dipression שתחילתו בדצמבר 2013. הדכאון עם מצבי חרדה קצוניים החלו במשרד בהקשר לשינויי יחס שליליים כלפיה...עד כה ללא שיפור משמעותי... (כל ההדגשות הוספו, זולת אם נכתב אחרת).

ועם האמור בחוות דעתו של פרופ' ברוך ספיבק מיום 29.1.15: "הנ"ל מוכרת כסובלת מ Major Dipression Disorder מתמשך ועמיד לטפול בשילוב עם Panic Disorder כאשר התקפי חרדה וירידה במצב רוח מתחילים בסוף 2013 על רקע מתחים במקום עבודתה...ללא תגובה טובה לטפול. בנתיים מצב רוח ירוד מאוד, בכי ספונטאני, התבודדות והתנתקות מהסביבה, חוסר עניין בסביבה..." האם קביעתך בסעיף ב' לחוות דעתך, לפיה לתובעת אישיות נרציסטית נעשתה על סמך מבחני אישיות? 2.1.

...

בסעיף 1 לפרק המסקנות רשמתי:"על סמך בדיקתי מ-20/11/16 הגעתי למסקנה שהתובעת הייתה שרויה במצב פראנואידי בין אוגוסט 2013 ובין אפריל 2014" האבחנה של ד"ר גריסרו והמלצותיו לטיפול נוגד פסיכוזה מחזקות את אבחנתי.

לסיכום, השינויים במצבה של התובעת הם ככלל אימננטיים להפרעה ממנה היא סובלת, ומכל מקום, ודאי האירוע בעבודה מושא התביעה לא היה אלא תוצאה של מצבה הנפשי, ולא להיפך".

סוף דבר התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

התובע סבל תחילה מהתקפי חרדה והתקפי זעם, עם צימצום ריגשי והסתגרות, אך לא צויינו קיומם של סימפטומים פוסט- טראומטיים כמו סיוטים וחלומות, ולא צויינה היתנהגות הימנעותית האופיינית להפרעה בתר-חבלתית.

הטיפול באל"י- אין לקבל את עמדת המומחה, שדחה את קביעות אל"י תוך פקפוק במהימנות ומקצועיות הטיפול שם, על אף שמדובר באירגון מהימן, שגם בתי המשפט נעזרים בו. התובע החל בטיפולים באל"י מיד עם הגשת התלונה במישטרה, בהם הוא נפגש עם עובד סוצאלי להתמודדות עם הפגיעות המיניות שעבר.

אין גם תעוד בזמן אמת על שינויים בהתנהגותו של התובע או טפול נפשי שקבל אז, שיתמכו באבחנה זו. ארועי חייו של התובע לאחר הפגיעות המיניות, היינו הנידוי הקהילתי, עזיבת בית הספר, הדרדרות לסמים, קושי עם מסגרות, חוסר אמון, כל אלה אינם קשורים לדעתו לפגיעות המיניות שעבר התובע בילדותו, ואין לראות בהם מעין "סימפטולוגיה מתגלגלת". זאת, בין היתר, בהיעדר מידע שמאפשר לקשור בין האירועים, ובשל כשלון התובע במבחני המהימנות שבוצעו לו על ידי המומחה.

אם לא די באמור, המומחה אף לא שלל אפשרות שאם התובע למד בכיתה גדולה, מרובת תלמידים, ויש מורה חלש, כל הכיתה תהיה בעייתית בהתנהגותה, בייחוד מהכרותו של המומחה עם האוכלוסייה בעמנואל, המוכרת לו כבעייתית מבחינה סוציולוגית, לאחר שעבד בבית החולים שלוותה, שם נחשף לאוכלוסייה זו ("יכול להיות שמה שאומר עוה"ד, שכל הכיתה הזאת הייתה כיתה כזאת בעייתית, זה יכול להיות" – עמ' 33 שו' 15 לפרו').

...

סוף דבר לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת.

התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

אציין כי אינני מקבלת את דרישת הנתבע לחייב את התובע בהוצאות שנגרמו לנתבע בהליך זה בשל כך שההליך החל בבית המשפט המחוזי והועבר בהסכמה לבית משפט זה, ובשל כך שהמומחה דחה את מסקנות חוות דעתו של מומחה התובע, ובשים לב לסירובו ה"עיקש" של התובע, כטענת הנתבע, לסיים ההליך בפשרה נדיבה שהציע ביהמ"ש. ממסקנות פסק הדין עולה כי אין מקום לטענות הנתבע, וכי צדק התובע בדרישתו לנהל את ההליך.

" (כתב תביעה) "... חוותה היתעמרות בכך שקבלה היתנהגות משפילה וזלזול בו, באופן שחוזר על עצמו, ונשנה כלפיה, במספר אירועים נפרדים, שיש בהן בכדי ליצור עבודה סביבה עוינת במסגרת העבודה, והכל על ידי היתייחסות מבזה ומשפילה, ומזיקה כלפי התובעת." (כתב תביעה) התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את עוולת ההתעמרות בעבודה כלפי התובעת באופן המזכה את התובעת בפיצויים בגין עוגמת נפש וחובת תום הלב מלהעסיק את התובעת בסביבת עבודה בטוחה וללא התנהגויות פוגעניות.

עוד טוענת התובעת, "כי היתנהגות הנתבעת מהוה פגיעה ממשית בה באמצעים מלוליים, ביקורת לא מוצדקת, שינוי עובדות בכוונה לפגוע בה, במעמדו של התובעת מול חבריה בעבודה, ביקורות לא מידתיות, דקדקנות יתר, והתנהגות פוגענית והרסנית." (כתב תביעה) לטענת התובעת, אחד מתפקידי העובד הסוצאלי הוא לקיים תורנות לילה במקרה דנן, התובעת עבדה, בבית מעצר קישון, לקלוט עצורים ואיבחון מצבם הנפשי.

עוד מציינת התובעת כי, כחודש וחצי שהתה בבית, התובעת ניסתה לחזור לעבודה ללא הצלחה, כאשר הגיעה לבית סוהר החלו אצלה התקפי חרדה ותחושות כי היא עומדת לקבל התקף לב, לאחר שעה התובעת הייתה חוזרת לביתה.

הנתבעת משיבה, כי טענות להתעמרות בעבודה אותם מעלה התובעת, הן טענות לקיום חוזה העבודה שלא בתום לב. במקרה דנן מדובר בטענות הנוגעות להתנהלות שב"ס כמעסיק ביחסי העבודה בגוף הירארכי פיקודי, וככאלה הן עוסקות בסטאטוס מעמדה ועיקרן בבחינת תקינות הפעלת הסמכות הארגונית וניהול כוח האדם באירגון.

...

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית - מתקבלת ואנו מורים על דחיית התביעה על הסף וזאת מחוסר סמכות עניינית.

בהתאם לעובדות כתב האישום, במועדים הרלוואנטיים לכתב האישום, שימש הנאשם כמנהל עבודות ניקיון מטעם אגף איכות הסביבה בעריית באר שבע, בשכונת XXX בבאר שבע (להלן: "השכונה").

העד הסביר, כי בתחילה – סבר, כי די בהעברת הנאשם לעבוד בשכונה אחרת, אך לאחר שהנאשם הפר את ההוראה שלא לגשת לאיזור מגוריה של המתלוננת – שינה את עמדתו והחליט להשעות אותו כליל מעבודתו.

הנאשם כתב לה "את מתביישת מימני?". המתלוננת השיבה: "סליחה? שמעון... הזמנתי אותך לקפה. נקודה. מה בדיוק נראה לך ל(צ"ל: "ש") הצעתי לך?". הנאשם השיב: "לא חשבתי כלום מתוקה" והמתלוננת ענתה "יופי", ובהמשך כתבה, כי היא תתארגן בנחת והוא יבוא לשתות קפה.

אך המדובר בפרטים, שקשה להניח, כי נטוו במסגרת חלק מהעלילה והם תואמים היתנהגות של נפגעות בעבירות מסוג זה. כך, העובדה, כי המתלוננת נימנעה מלישון בחדרה ביומיים שלאחר הארוע; כך התקף החרדה שחוותה המתלוננת למחרת כשחלף למולה רכב של עריית באר שבע, ובעקבותיו גם היתקשרה לחברותיה; כך, החשש, ואף הפחד, שהפגינה המתלוננת מכך, שתפגוש בנאשם, אשר באו לידי ביטוי בתכתובות אל מול נציגת הערייה ע.ת.4, כפי שעולה מהפלט ת/4.

...

כמות הסתירות והכזבים, שהמשיכו להימסר מצדו, גם לאחר שכבר אישר קיומו של האקט המיני נושא כתב האישום – אינה מותירה מקום לכל מסקנה אחרת, זולת זו, שהנאשם אינו דובר אמת.

לסיכום ענין זה – בית המשפט מוצא את גרסת הנאשם בכל הנוגע לנקודות שבמחלוקת כבלתי מהימנה בעליל ודוחה אותה במלואה.

מכל המקובץ – מוצא בית המשפט, כי עלה בידי התביעה הכללית להוכיח אשמתו של הנאשם במידת הראיה הנדרשת בפלילין – קרי: מעבר לכל ספק סביר.