התקבלה טענת "הפרעתי" לגבי שיעור המע"מ

פסיקתא זו, שנחתמה ביום 27.2.2013, היא פסיקתא "מבהירה" או "מתקנת", במובן זה שהיא כוללת קונקרטיזציה של הקביעה העקרונית בדבר זכותה של הערייה לקבלת דמי השכירות נושא טען הביניים, ומגדרת אותה לתקופה ולסכום אליהם היתייחס פסק הדין (ראו בעיניין זה פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופטת בלכר) במסגרת העירעור שהגישה שוקת על החלטת רשמת ההוצאה לפועל לדחות את טענת הפרעתי שהעלתה (רע"צ 21248/12/15, צורף כנספח 8 לתצהיר הערייה), בפיסקה 15 לפסק הדין, על הפסיקה הנזכרת שם. יוער, כי באותו פסק דין, קבע בית המשפט במפורש, כי אין הוא נזקק לטענות הצדדים בקשר לקיומו או היעדרו של כל חוב אחר מעבר לחוב שלפי הפסיקתא, תוך שקבע כי אלו יתבררו במסגרת הליך זה).

שני פניה של תכלית זו – ההיבט המוסרי שעניינו ניצול לרעה של הליכי משפט וההיבט המעשי שעניינו מניעת הכרעות סותרות – אינם משמיעים כי בעניינינו, בו הסכימה שוקת בשלב מסויים, בהתייחס לתקופת השכירות הראשונה במהלכה עוד עמד בתוקפו הסכם השכירות בינה לבין באבאי והיא ראתה עצמה מחוייבת לשלם את דמי השכירות שנקבעו בו אך ביקשה הכרעה בשאלה למי עליה לשלמם – כבולה שוקת בטענה זו ומושתקת מלטעון כנגד זכותה של הערייה לקבלת דמי שכירות בשיעור זה, גם לאחר התקופה אליה מתייחס פסק הדין וכאשר הסכם השכירות כבר הסתיים.

העולה מן המקובץ, כי בכל הנוגע לתקופה שהחל מיום 9.7.2012 (המועד אשר עד אליו חל פסק הדין בטען הביניים) יש לחייב את שוקת בתשלום סך של 4,000 ₪ לחודש, בתוספת מע"מ, בגין השמוש במושכר.

...

אף אין בידי לקבל את טענת שוקת, כי משבוטל הסכם החכירה בין העירייה לבין באבאי הרי שבטלה זכותה של העירייה לקבלת דמי חכירה, ומכל מקום, כמפורט לעיל, מצאתי להתבסס על שיעור דמי החכירה כעוגן לסכום המינימלי שאותו היה על שוקת לשלם עבור השימוש במקרקעין, ובהקשר זה אין משמעות לעובדה שהסכם החכירה בוטל.

מסקנה זו מתבקשת גם מקבלת טענת העירייה – בה מצאתי ממש, בכל הנוגע לדמי החכירה (להבדיל מדמי השכירות) - כי יש לראות בהסכם השכירות שנחתם בין באבאי לבין שוקת חוזה לטובת צד שלישי, טענה ששוקת לא התמודדה עימה.

לאור האמור, אני קובעת כי יש בסיס לחיובה של שוקת בתשלום דמי שימוש ראויים בגובה דמי החכירה, דהיינו בסך 4,000 ₪ לחודש, בתוספת מע"מ. סיכום ההכרעה דלעיל ממצה למעשה הן את ההכרעה בתביעה העיקרית (שבעיקרה היא תביעה להשבת סכומים ששולמו ביתר ולקביעת הסכום אותו הייתה שוקת חייבת לשלם, אם בכלל) והן בתביעה שכנגד, ולאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להכריע בטענות נוספות שהעלו הצדדים, לרבות טענת הקיזוז שהעלתה שוקת ביחס לדמי השכירות; הטענה כי העירייה לא הוכיחה את גובה החוב בהתאם לכרטסות או כי היה חיוב כפול, וכיוצ"ב. ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש והן נדחות.

הבהרתי כי ההסכמה מיום 26/3/12, שהתקבלה על דעת הצדדים בהמלצת בית המשפט, הייתה הן על מינוי מומחה מקצועי לבדיקת הטענות באשר למחלוקת הכספית בתחום ההנדסה/בניה, והן על מינוי מומחה פוליגראף לבחינת הנתבע באשר לאמתות טענת ה"פרעתי" שהוא טען לה. ציינתי גם שהטענה החדשה המועלית בבקשה, כאילו זו לא הייתה תוכן ההסכמה, אינה משקפת את המציאות כהוייתה, והנה בעצם בקשה מטעם הנתבע לחזור בו מהסכמתו להסדר הדיוני כפי שהוצע ובוצע בפועל.

בהחלטתי מיום 10/7/13 בקשתי מב"כ הצדדים להבהיר באם כוונתם הנם כי הנם מסכימים שהסכום שהתובע זכאי לו בגין עבודתו הנו 139,010 ₪ (כולל מע"מ), כמפורט בסעיף 20 לסיכומי התובע שהוגשו עוד ביום 17/1/13, וכן באם בית המשפט מתבקש להכריע בטענת הפרעתי שפורטה בסעיפים 11.1 ו-11.2 לכתב ההגנה.

לאור האמור, הרי שהתמורה המגיעה לתובע מהנתבע עומדת על סך של 118,812 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 22/7/12 (מועד עריכת חוות הדעת), ולסכום זה מתווסף שיעור המע"מ על פי דין , שהנו עומד היום על סך 18%.

הנתבע הציג טענות משתנות ומתחלפות באשר לטענת הפרעתי, כדלקמן: גרסה ראשונה: בכתב ההגנה בו טען כי ביום 2/3/10 הוא שילם לידי התובע תשלום ראשון של 53,000 ₪, לאחר יציקת ריצפת הדירה וביום 22/5/10 הוא העביר סך נוסף של 10,000$, לידי התובע ל"גמר חשבון", על מנת לסיים עמו ב"צורה מכובדת".

...

גם לאחר שבית המשפט מצא לאפשר לנתבע את בקשתו, להגשת תצהירים ושמיעה, וגם אחרי שהובהרו היטב נטלי ההוכחה וכי כתבי הטענות תוחמים את המחלוקת, הנתבע לא פנה בבקשה להגיש כתב הגנה מתוקן, אלא עשה דין לעצמו והגיש תצהיר עדות ראשית, תוך כדי הרחבת חזית מפליגה, ואסורה.

בנסיבות אלה, וככל שהכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" חל לגביו, באשר לטענת הפרעתי, והוא לא הרים את הנטל הנדרש, דין טענתו זו להידחות.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובע סך של 118,812 ₪.

בסופו של דבר נדחתה טענת הפרעתי ובית המשפט המחוזי החליט כי יש להשיב את כל הסכום לאריה.

מר אריה מדר היתייחס בתצהירו להסכם שכר טירחת עוה"ד מיום 7/1/03 והצהיר כי "ככלל, הוסכם כי שכר הטירחה בין התובעת לנתבע התבסס על תשלום שכר טירחה בהתאם לתוצאות/הצלחה". כמו כן הוצהר שהוסכם בין הצדדים "כי שכר טירחתו של הנתבע שסוכם יהיה בשיעור של 15% + מע"מ מכל סכום שתיגבה התובעת". בסעיף 9 לתצהירו של מר מדר הוצהר כי הנתבע גבה כספים ביתר, שכן היה זכאי לקבל סך של 159,551 ₪ בלבד, אך גבה בפועל 283,400 ₪.

נעשה ניסיון כושל בתצהירים שהוגשו מטעם התובעת להתייחס לחלקים מתוך אותו הסכם מבלי להזכיר את ההסכמה שלפיה הנתבע זכאי להשאיר אצלו את "כל הסכומים שגבה". עדי התובעת הצהירו כי הנתבע היה זכאי לסכומים נמוכים ממה שגבה, ואף נמוכים מסך של 212,764 ₪ הנ"ל, אולם החשב מדר העיד בחקירתו הנגדית כי טעה בעת שהצהיר כי מגיע לנתבע פחות והודה כי אכן מגיע לנתבע סכום גבוה מסך של 15% + מע"מ. תשובותיו של מר משעל בעיניין שכר הטירחה שסוכם עם הנתבע לא היו משכנעות, בלשון המעטה.

לפיכך הנני דוחה את התביעות הבאות: התביעה על סך של 179,596 ₪ הכוללת את הסכומים שהנתבע השאיר אצלו, התביעה בגין שלילת האפשרות לקזז הפרישי מע"מ, והתביעה על סך של 201,378 ₪ בגין סכומים אשר ששילמה התובעת לאריה עבור החזר שכ"ט עו"ד. נותרו בפנינו, אם כן, תביעת התובעת להשבת שכ"ט עו"ד והוצאות ששולמו בבקשה בטענת "פרעתי" הנ"ל ותביעת התובעת להשבת 20,000 ₪ שהועברו לידי הנתבע עבור סכום הפקדון בבית המשפט העליון.

...

הנתבע ישלם לתובעת סך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כפי שנקבע לעיל, בכל הנוגע ליתר הסכומים שנתבעו – התביעה נדחית.

על כן, הנני קובע כי הסכומים מתקזזים, כך שאף אחד מהצדדים אינו מחויב בתשלום סכום כלשהו לצד השני לרבות בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד. המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

לכן קבע בימ"ש קמא כי די בבחינה פשוטה של טענות הצדדים כדי ללמוד כי פסה"ד בעינו עומד, כי לא בוטל בהסכמה מאוחרת וכי לא קוים כלשונו, באופן שמעמיד למשיבה את הזכות להעמיד לבצוע את פסה"ד. כן נקבע כי בנסיבות אלו לא הייתה הצדקה להעברת בירורה של המחלוקת לביהמ"ש. עוד צוין כי לו סברו המבקשים כי על אף הוראות פסה"ד לא עומדת למשיבה הזכות לבצע את פסה"ד על כל רכיביו כלשונו, לרבות לעניין רכיב הפצוי המוסכם, וכי הסמכות לידון בטענות אלו אינה מצויה בידי רשם ההוצל"פ, שומה היה עליהם להתכבד ולפנות אל ביהמ"ש המוסמך להצהיר על כך ולא היה מקום להעלאת טענה זו במסגרת טענת פרעתי שהם עצמם הביאו לפני רשם ההוצל"פ. נקבע כי בקשת המבקשים כפי שהוגשה במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו לא הוצגה לעיונו של בימ"ש קמא אך אם בחרו שלא להעלות שם טענה בנוגע להעדר זכאותה של המשיבה לבצע את החיוב הנובע מן ההסכמה בדבר קיומו של פיצוי מוסכם, בין בשל הסכמות מאוחרות ובין בשל שיעור הפצוי, הרי שאין להם להלין בעיניין זה אלא על עצמם.

לסיכום קבע בימ"ש קמא כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשעור הסכום ששולם על חשבון החוב עד ליום פתיחת תיק ההוצל"פ. נקבע כי טענות המשיבה בנוגע לזכותה לבצע את החיוב הנקוב מפורשות בפסה"ד – הן ביחס לרכיבי המע"מ, הן ביחס לרכיב הפצוי המוסכם והן ביחס לרכיב הריבית – מבוססות על פסה"ד ואין צורך במלאכת פרשנות מורכבת החורגת מתחום סמכותו של רשם ההוצל"פ כדי לקבוע כי זכותה של המשיבה לראות בפרעון רכיבים אלו לא פקעה במסגרת החתימה על התוספות המאוחרות ומכוחן, או כדי לקבוע כי הזכות לגבותם עומדת למשיבה, וכך קבע בימ"ש קמא.

המבקשים טוענים כי במסגרת טענת הפרעתי, שנטענה לאור 3 הסכמים מאוחרים שבאו לאחר מתן פסק הדין – התוספות – שאינם חלק מפסק הדין ולא קיבלו תוקף של פסק דין, קבע הרשם כי לאור ההסכמים המאוחרים לפסק הדין ולאור העובדה שהצדדים חלוקים ביניהם אודות ההפרה, אין בסמכות הרשם להכריע בפיצויים מוסכמים ויש לסלק מהתיק את רכיב הפיצויים המוסכמים.

...

לכן סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא לעניין זה. אין לקבל גם את טענת המבקשים כי בימ"ש קמא חרג ממה שנתבקש להחליט בו במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה לבימ"ש קמא, שכן המשיבה ביקשה מבימ"ש קמא ליתן לה רשות לערער ולדון בבקשה כבערעור על ההחלטה של רשם ההוצל"פ, ולקבל את הערעור תוך ביטול החלטת הרשם ומתן הוראה לרשם ההוצל"פ לאפשר את תחשיב החוב בתיק ההוצל"פ לפי כל רכיבי פסק הדין ובכלל זה רכיב הפיצוי המוסכם שהינו חלק בלתי נפרד ממנו.

בסיכומו של דבר, מהחלטת בימ"ש קמא עולה כי שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ולא מצאתי כי נפלו בהחלטה טעויות מהותיות המצדיקות התערבות, כפי שטוענים המבקשים.

הבקשה נדחית.

אין בהחלטה ממצא חיובי אודות שיעור החוב שנפרע ומועד התשלום.

בהסכם זה נקצבה תקופת השכירות עד ליום 31.12.2003, דמי השכירות ירדו לסך של 7,000 ₪ בצרוף מע"מ ומעבר לכך נקבע כי דמי הניהול ישולמו לאורות ובגין הזכות לעשות שימוש בשם המסחרי "שרי" ישולם לחברת עלית בע"מ ו/או מורג בע"מ. גם להסכם זה לא צורף נספח הציוד שהושכר ונקבע בסעיף 5.2 בו כי השוכר רשאי ליטול עמו ציוד ומתקנים שהתקין בעצמו.

גלרוס נסמכת על הקביעות בטענת פרעתי למרות שנקבע במפורש שם כי לא מוכרעת סוגיית הפיקדון נקבע כי יש לקבל גרסת גלרוס כי הפיקדון לא חולט לפחות עד לטיוטת הסכם מיום 10.3.2003.

אך חשוב לזכור כי גם במצב דברים זה נטל השיכנוע העקרי הראשוני מוטל על כתפי החייב, ובמה דברים אמורים? אם בסוף הדיון עדיין נשאר ספק באשר לבצוע או אי-ביצוע פסק הדין, או כאשר כפות המאזניים באשר לעובדות הן מעוינות, מוכרע הדין לרעת הצד שעליו מוטל נטל השיכנוע, קרי, החייב במקרה של טענת פרעתי" אורות היא זו שתובעת את יתרת החוב המעוגנת בהסכם ולכן נטל השיכנוע הוא עליה למרות שההסכם כולל הודאה בחוב.

...

אין בידי לקבל השענות על ערבות בנקאית בסך 30,000 ש"ח של דוד לוי (נספח 7 לתצהירו) שכן תוקפה עד ליום 18.7.2004, בטרם ההסכם.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה בת"א 31996-09-11.

סוף דבר אשר על כן אני מורה על דחיית התביעות ההדדיות.