מאז ועד ינואר 2010 הורשע הנאשם בעבירות של התפרצות, גניבה וגניבת רכב, ניסיון פריצה לרכב, הפרת הוראה חוקית, תקיפת שוטר והפרעה לשוטר, איומים, העלבת עובד ציבור, הסגת גבול, תקיפה, החזקת סכין, ועוד.
...
ב-ע"פ 149/12, אשר אלמליח נ' מדינת ישראל, נדחה ערעורו של הנאשם, שעליו נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל לאחר שהורשע בעבירות של נשיאת נשק, איומים, והחזקת רכוש חשוד כגנוב.
בבואנו לגזור דינו של הנאשם, נפתח בכך שלטעמנו מתחם הענישה ההולם את המעשים וחומרתם קרוב יותר לזה שהמאשימה טוענת לו, קרי, 3 עד 5 שנות מאסר מאשר למתחם המופחת בהרבה שההגנה הציגה.
ביהמ"ש העליון כבר ציין ב-ע.פ 8956/10, שהובא על ידי התובע, כי "כתב האישום המתוקן, שבו הודה המערער, מצייר תמונה חמורה. המערער הצטייד באקדח טעון, נסע בעקבות המתלונן, וירה לעברו כדורים חיים תוך שהוא נוהג ברכב. נסיבות אלו מלמדות כי לפנינו עבירת נשק, שחומרתה איננה מסתכמת רק במה שאירע בפועל, אלא גם במה שעלול היה להתרחש - קרי, הסיכון הפוטנציאלי שהיה טמון בהתנהגות המערער...".
בנוסף לכך, ואכן, ביהמ"ש העליון גם הטעים, בהמשך אותו פס"ד, את הסיכון הכללי הנשקף מעבירה כזו, לא רק לנשוא האיום, אלא גם לסביבה תמימה ובלתי מעורבת לחלוטין: "החברה בישראל הפכה במהלך השנים לאלימה יותר. איומים בוטים וקשים הפכו לחזון נפרץ. ידם של רבים, רבים מידי, אוחזת לעיתים תכופות בנשק קר או חם. כל אלו הן תופעות מדאיגות ומסוכנות שיש להוקיעה. התנהגות מעין זו בה הורשע המערער מסכנת לא רק את המעורבים הישירים בויכוח, אלא אף עוברי אורח אקראיים... נדמה כי אין מנוס אלא לגזור על נאשם שמבצע מעשים כאלו עונש מאסר מוחשי".
בל נשכח, שמעבר לעבירת האיום, על נסיבותיה החמורות, הורשע הנאשם גם בנשיאת נשק, אף זה בנסיבות לא פשוטות, כאשר האקדח לא נתפס עד היום, ואפשר שישמש לפעילות עבריינית עתידית ומסוכנת.
משום כך, ובהתחשב בשיקולים שלעיל, והגם שעיקרון ההלימה, כשלעצמו, היה מצדיק הטלת מאסר בפועל למשך התקופה המירבית של המתחם הראוי, ראינו להקל הימנו במידת מה.
לאור כל האמור, החלטנו לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:
4 שנות מאסר בפועל, שמהן יש לנכות ימי מעצרו בתיק זה. מדובר בימים שבין 11.5.11 עד 4.1.11, מ- 8.7.12 עד 9.7.12, מ- 19.9.12 עד 23.9.12, ומיום 5.10.12 ואילך.
