התפרצות מחלה בעקבות תאונת דרכים

יתירה מזו טוען התובע, כי גם אם שאלת הצפיות הייתה רלוואנטית, הרי שהתשובה לה חיובית, אדם סביר יכול בהחלט לצפות, כי עקב תאונת דרכים שבה היה מעורב פלוני עשוי להגרם נזק נפשי או פיזי גם לאביו של הנפגע, שמזדמן לזירת הארוע זמן קצר לאחר מכן וחזה במו עיניו בתוצאותיה, מה גם שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי הארוע שהתרחשו הלכה למעשה אלא לאופיו הכללי על פי תכונותיו העיקריות, לכן אין נפקות לשאלה אם הבן היה מחוץ לרכב עומד או יושב בהכרה או לאו.

אכן יש שוני בין המקרים, שכן התובע לא נכח בעת היתרחשות התאונה עצמה, רגעים שהם ללא ספק טראומטיים ועשויים להיות בעלי השפעה מכרעת, יחד עם זאת, מסכת ההתרחשויות במקרה דנן, מלמדת על מצב בו הועמד התובע בלחץ נפשי קצוני – כך, מבריאות שלמה בה עזב הבן את הבית זמן קצר קודם לכן, קיבל התובע ידיעה על היתרחשות תאונת דרכים, התובע העיד שפרש את שיחת הפלפון, כשיחת מצוקה שכן הסיק שאם הבן שהוא גדול ועצמאי מתקשר אירע משהו רציני, מאז אותה שיחה ועד ההגעה למקום הארוע, אף שהתובע ידע ששוחח עם בנו, קיימת ללא ספק התרגשות, סערת רגשות ומידה טבעית של חוסר וודאות בנוגע למצבו של הבן; לעצם ההתקרבות למקום הארוע ומה שנגלה בעת ההגעה אליו, יש חשיבות לא מבוטלת, שכן הוכח שנגלה לעיני התובע מראה של כלי הרכב ההרוסים, מגן דוד המצוי במקום, רכב מישטרה, לכודים ברכב הנוסף והנפגע הישיר אמנם על רגליו, אמנם משוחח מנסה להרגיע, אך עדיין מפונה לבית החולים וזקוק לטפול רפואי.

לא מדובר בהתלקחות ספורדית של מחלה כלשהיא אחת לפרק זמן אלא במיגבלה יומיומית, לא מבוטלת העומדת בעינה בנוגע לכל פעולותיו של התובע במשך היום (ראו בהקשר זה השוני לענייננו מתא (חי') 810-01 עיזבון המנוח ו' ל. ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ (25/5/2010), אליו הפניתה הנתבעת, שם דובר בהתפרצות מחלת הפסוריאזיס, לצד תיפקוד סביר, ובית המשפט קבע כי לא מיתקיים התנאי הרביעי).

...

אני מקבל פנסיה מאז שחליתי בסרטן, נתנו לי בתחילה ימי מחלה.

התובע הפסיק עבודתו כשגרה במאפיה עוד קודם לתאונה מסיבות שאינן קשורות לתאונה ולא שוכנעתי, כי התכוון אכן לחזור לעבודה מלאה לולא התאונה.

הערכת הנזקים מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: א. עזרת הזולת - 18,000 ₪ ה. הוצאות רפואיות ואחרות - 2,000 ₪ ג. נזק לא ממוני - 35,532 ₪ סך הכל סכום של 55,532 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 55,532 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

גם אם ישנם מומחים רציניים ובעלי שם התומכים בתיזה אחרת, הרי שמומחים רבים מכירים באפשרות של קשר סיבתי בין תאונת דרכים להתפרצות מחלה הדאבת, ובתי המשפט גם אישרו חוות דעת שקבעו התפרצות של דאבת או החמרתה בעקבות תאונת דרכים.

...

בסיכומו של דבר עומד בית המשפט באותה נקודה בה עמד במסגרת ההחלטה הקודמת.

גם אם בסופו של דבר יינתן משקל למסמכים בגין הטיפול הרפואי בבית לחם, הרי שכעולה מהמסמכים, מדובר בתלונות לגבי כאבי גב וצוואר, בגינם מונה המומחה בתחום האורתופדי.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למינוי ראומטולוג.

מחלוקת בשאלות חבות ונזק - האם פגיעת התובע ארעה עקב תאונת דרכים בה היה מעורב רכב הנתבעת או שהרכב היוה רק 'זירה' לארוע, ומהו הקף הנזק שניגרם לתובע עקב הארוע.

ביום 25.11.12 בקופ"ח לאומית הופנה התובע לבדיקת CT ונרשם "לפני 4 ימים נפילה". ביום 28.11.12 אושפז התובע בבית החולים הדסה לטפול ניתוחי בשבר ושם נרשם "לפני שבוע נפל ונחבל בקרסול ימין". היינו, במסמכים הראשונים ישנה היתייחסות לנפילה בלבד ללא כל אזכור של תאונת דרכים או מעורבות רכב וזאת בארבעה מוקדים רפואיים שונים: קופ"ח מאוחדת (שאז היו הנתבעת והתובע בלבד), קופ"ח לאומית, ביה"ח מקסד וביה"ח הדסה (כשבשלושת האחרונים היה התובע עם אביו).

לסיכום סוגיה זו אפנה לדברי המומחה באשר לסבירות הנמוכה של הסיכוי שיש להתפרצות הסימפטומים של מחלת ה SCFE קשר לפגיעת התובע בארוע, וכדברי המומחה - אם הוא היה צריך לעזור לבית המשפט לתת משקל בין האפשרות שיש קשר לאפשרות שאין קשר - היה אומר ש 10 אחוז שיש קשר ו 90 אחוז שאין קשר (עמ' 9 שורות 27-28 עמ' 10 שורות 1-2, 9-14, עמ' 15 שורות 8-11).

...

סוף דבר התובע נפגע באירוע ביום 20.11.12 בהיותו כבן 15.

אף בעניין הנזק ממנו סובל התובע, לא שוכנעתי כי התפרצות הסימפטומים של מחלת ה SCFE ממנה סובל התובע נגרמה בעקבות פגיעתו באירוע וצליעתו לאחר מכן.

בנסיבות אלו אני מורה על דחיית התביעה.

בשל כך הועבר לבית החולים רמב"ם שם אושפז במחלקה הפסיכיאטרית משך כחודש ימים, מיום 03.08.08 עד ליום 02.09.08, כאשר בסיכום אישפוז נרשם בין היתר: "לפני שבועיים עבר תאונת דרכים בחופשה, מאז עצבני, מצב רוח מרומם ורוגזני לסירוגין...היום נבדק שוב ע"י פסיכיאטר במסגרת הצבא שהתרשם מהפרעה דו קוטבית במצב של מניה והופנה לאישפוז בהסכמתו. ללא עבר פיסיכאטרי קודם" בעקבות תאונת הדרכים, הגיש הנפגע ביום 7.9.2008 תביעה לאגף השקום לצורך הכרתו כנכה לפי חוק הנכים.

בחוות דעתו מיום 18.7.2014 (נספח ב' לבקשה), קבע כך: "התפרצותה של המחלה בסמוך למועד התאונה שהיתה סיטואציה סטרסוגנית עבור דולב יכול להעיד על גורם מדרבן (טריגר) להתפרצות המחלה, אך סביר להניח שאלולא היתה המחלה מוטבעת בו מלכתחילה היא לא היתה פורצת כלל". לאחר שהתקיים בפני ועדת הערר דיון הוכחות, בו נחקר הנפגע וכן מומחה בימ"ש, מצאה ועדת הערר לאמץ את מסקנות המומחה, תוך שהיא קובעת בפסק דינה קשר סיבתי בין המחלה הנפשית לבית תאונת הדרכים משנת 2008 (פסק דין מיום 19.3.2015, להלן: פסק הדין).

...

לכל אלה יש להוסיף כי למעשה ועדה רפואית קבעה את הנכות הצמיתה של הנפגע רק בשנת 2018 (ביום 11.02.18) כלומר כ-10 שנים לאחר תאונת הדרכים שגרמה לנכות הנפשית, וכשנתיים וחצי לאחר בדיקה של הנפגע בוועדה רפואית קודמת כאשר במהלך פרק הזמן שחלף הגיעה הוועדה למסקנה שמוצה הנסיון להליך שיקומי.

הגדרת שיעור הנכות באשר לטענות הנתבעת במישור המשפטי לעניין הפנייה לתקנה 33 (ד) לתקנות המל"ל הקובעת: " הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים ניכרים, קיום צירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעות בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התיפקודי בצורה ניכרת   "30% גם כאן, לא שוכנעתי בטענות הנתבעת, כי אלה מצדיקות הבאת ראיות לסתור.

התוצאה: לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

כך למשל בפגישה עם פסיכולוגית מיום 11.6.2013 (כחודשיים לאחר התאונה), נרשם: "מגיע בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב לפי כמה שבועות, בה נהרג אדם... מתלונן על חוסר סבלנות, קשיי שינה וסיוטים, בהם חוזרים הפחדים שחוה במצב ערות: שמשפחת המנוח רודפת אחריו כדי לנקום בו. מסביר שמדובר באנשים עבריינים...". כך גם בתעוד מקופת חולים מיום 27.1.2019 נרשם כי "לפני 6 שנים היה מעורב בתאונת דרכים.. מאז סובל מחרדות בעיות היסתגלות סגור בבית..." (הדגש אינו במקור).

שנית, ההליך הפלילי ובעקבותיו הדאגות מ"מה יהיה, בטוח שלא יוכל לעמוד נפשית במאסר, וגם חושש לאישתו, לילדיו, לעסק" (פגישה שביעית מיום 6.8.2013) הוא המשך של התאונה וגם לטענת התובע "המאסר שלי וסיומו של ההליך הפלילי תרמו להתפרצות המחלה הנפשית" (ס' 15 לתצהיר התגובה לבקשה).

...

לטענת התובע יש לדחות את הבקשה.

סוף דבר התביעה נדחית.