התפטרות עקב אי הצבת מגורים במקום עבודה חדש

עם זאת, הנתבעת עומדת על זכותה לקזז סכום בגובה 6,144 ₪ כנגד כל סכום שייפסק לזכות התובעת, זאת בשל אי-מתן הודעה מוקדמת טרם התפטרותה.

כמו כן, תקנות מגורים אינן חלות על הנתבעת שכן היא אינה מסוג המעסיקים המחויבים לספק מגורים לעובדיהם, שכן כלל עובדי הנתבעת מוצבים לעבודה באתרים ערוניים ומוסדרים, כשיש התאמה בין שעות עבודתם לבין שעות העבודה של המשק בכללותו, בשונה מעובד זר המועסק במשק חקלאי מבודד.

על כן, מבחנים כגון מקום מגורים קבוע ומקום עיסוק קבוע לצורך קביעת מרכז חיים שהנתבעת הציעה, אינם רלבאנטיים לעניין (וראו עוד בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]).

ודוק: הנתבעת הייתה גם כך מחויבת לספק את רוב התכולה שציינה, זאת לפי תקנות מגורים הולמים ועל כן לא יכולה להיכלל בנכוי בגין "שירותים נלווים". הינה כי כן, גם במבט לאחור, הנתבעת לא הצליחה לשחזר בפנינו בגין אלו הוצאות בפועל ובאיזה עלות בוצעו הנכויים משכרה של התובעת עבור "שירותים נלווים" בסכומים מעבר לתקרות הקבועות בתקנות, ודאי שלא ברמת הקונקרטיות הדרושה בפסיקה.

נסיבות סיום העסקתה של התובעת וזכות קזוז בגין אי-מתן הודעה מוקדמת לטענת הנתבעת, התובעת נטשה את עבודתה מבלי למסור הודעה מוקדמת, ככל הנראה בשל כך שיעבדה במקומות נוספים במקביל (סעיף 4.

...

הנה כי כן, הנתבעת לא הרימה את נטל השכנוע בעניין נסיבות סיום העסקתה של התובעת ועל כן טענת הקיזוז נדחית במישור העובדתי.

יוטעם, כי ממילא במישור המשפטי, דין טענת הקיזוז להידחות, משעה שהועלתה לראשונה בכתב ההגנה בתגובה לתביעה שהוגשה (וראו ע"ע 41354-02-16 חנה מלכה נ' טרייל סוכנויות בע"מ (ניתן ביום 9.1.2019), ע"א 155/06 דרור לביא נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ (ניתן ביום 25.6.09) וכן בר"ע (ארצי) 34058-04-20 ד.ק.א. ניקיון ורעיון בע"מ נ' Embet Demek) (ניתן ביום 13.7.2020) שם נדונו ונדחו טענות דומות לטענות הנתבעת בסיכומיה בעמ' 76 לפרוטוקול מיום 3.6.21).

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה ברובה ולהורות לנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן, בתוך 30 יום: בגין הפרשות לפנסיה ופיצויים – סך של 14,100 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.1.20 עד למועד התשלום בפועל; בגין דמי הבראה – הואיל וניכר מתלושי השכר ודוחות הנוכחות, כי התובעת לא עבדה במשרה מלאה כל חודש, והנתבעת שיקפה שיעור משרה בתחשיב שלה (201 ₪) כפי שלא נעשה בתחשיב של התובעת (300 ₪), מצאתי לקבל את תחשיב הנתבעת ולהורות שתשלום זה יבוצע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.1.20 עד למועד התשלום בפועל; בגין החזר ניכויים עבור מגורים – סך של 15,016.48 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.1.20 עד למועד התשלום בפועל; אשר לפיצויי הלנה, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי להפחית את פיצויי ההלנה ולהסתפק בהפרשי הצמדה וריבית כמובא לעיל.

הנתבעת ציינה כי התובעת מעולם לא קיבלה הצעה להתפטר, אלא פנתה ביום 11/11/15 אל המנהל בבקשה להתפטר מהעבודה מטעמים אישיים; ביום 23/11/15 חזרה התובעת על רצונה להתפטר, ביקשה לקבל את המגיע לה על פי חוק, והתבקשה להגיש מכתב התפטרות; לאחר שהיתקבל אצל הנתבעת מכתב התובעת, שוחח המנהל עם התובעת ביום 25/11/15, והתובעת הבטיחה להעביר מכתב חדש-מתוקן בנוגע להתפטרות, אולם מאותו מועד הפסיקה להגיע לעבודה ומסרה אישורי מחלה.

ההליך בבית הדין בכתב התביעה טענה התובעת כי במשך שמונה שנים רצופות עבדה בסניף קריית מוצקין, אולם ביום 9/1/15 עברה ניתוח שבעקבותיו שהתה בחופשת מחלה ממושכת; עם שובה לעבודה, שונה היחס כלפיה, והיא אף נדרשה לעבור לעבוד בסניפים שונים של הנתבעת, במרחק ממקום מגוריה, ובהקף שעות גדול יותר.

כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן היתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או הנסיבות ככל שהן ניתנות לתיקון.

על גרסה זו חזרה התובעת בעדותה בבית הדין, כשהעידה כי הצבתה בסניפים שונים, ושינוי מקום עבודתה בהתראה קצרה גרמו לה לחץ שלא יכלה לעמוד בו (פ: 7, ש: 19; פ: 8, ש: 30; פ: 9, ש: 13; פ: 10, ש: 12- 13).

...

בהעדר אמירה חד משמעית או הסכמה מפורשת בדבר תשלום פיצויי פיטורים, ומשלא הוכחה הבטחה לתשלומם, דין הטענה להידחות.

על יסוד האמור נדחית הטענה שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים לנוכח מעשה פיטורים או הסכמה לתשלום פיצויי פיטורים.

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה נדחית.

בתביעה שלפניי אין מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת כאשר הצדדים חלוקים באשר לאירועים שארעו סביב מתן הודעת ההתפטרות מצד התובע ובאשר לזכאותו לפצויי פיטורים הנובעת מהתפטרות זו. נוסף על כך חלוקים הצדדים באשר לזכאותו להחזר נכויים שביצעה הנתבעת משכרו לרבות בגין אי מתן הודעה מוקדמת וניכויים בגין מגורים, דמי טפול ותשלום בגין דמי חגים.

התובע האריך במסגרת סיכומיו והתייחס להרעה בתנאי העסקתו הנובעת מסיום הפרויקט בו עבד בחיפה והודעת הנתבעת בדבר שינוי בהצבתו במרכז הארץ המהוה הרעה בתנאי עבודתו אולם לא היתייחס כלל בתצהירו ו/או בסיכומיו לשאלת מעמדו ותכלית העסקתו הנובעת מתבנית העסקתו בנתבעת בתחום הבניין והסכם ההעסקה עליו חתם טרם תחילת העסקתו בנתבעת ופעם נוספת עם תחילת העסקתו בנתבעת המאפשר לנתבעת לנייד אותו בפרויקטים שונים ברחבי הארץ אף לפרויקטים העולים על 40 ק"מ ממקום מגוריו.

המרחק בין האתר בו עבד לאתר החדש אליו יועד התובע (חיפה – מרכז הארץ) הנו מרחק סביר בנסיבות שבהם על פי הסכם העסקה התחייבה הנתבעת לדאוג למקום מגורים לתובע ו/או הסעה לתובע ו/או תשלום מוגדל של החזר הוצאות שייסע בהם העובד ועל כן דין טענות התובע כי התפטר בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודתו - להדחות.

...

מכאן – שדין טענות התובע שנטענו בעלמא ביחס לניכויים שביצעה הנתבעת בשכרו בגין מגורים, ביטוח בריאות ודמי טיפול ארגוני - דינן להידחות.

בשים לב לאמור, הרי שהנתבעת שילמה לתובע את מלוא ימי החג שהגיעו ואין התובע זכאי להפרשים בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה לפיצויי פיטורים, דמי חגים והחזר ניכויים משכר עבודה בגין מגורים, ביטוח בריאות ודמי טיפול ארגוני – נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 5,796 ש"ח כמפורט לעיל.

לטענתה, הואיל וההתנכלות אליה לא פסקה, והואיל והיא הוצבה באיזור אשדוד, המרוחק ממקום עבודתה הקודם וממקום מגוריה, ולאור העובדה שהנתבעות הפרו את חוק עבודת נשים ואת חוק שויון הזדמנויות בעבודה, היא התפטרה עקב הרעה מוחשית בתנאי העסקתה.

הנתבעות הדגישו כי עד לאותו מועד כלל לא ידוע כי התובעת בהיריון וכי במועד קבלת המכתב לא מלאו 6 חודשים להעסקתה ולכן לא היתה מניעה לסיים את העסקתה מבלי להקדים פנייה לממונה על חוק עבודת נשים, אלא שחרף זאת, נעשה ניסיון למצוא לה מקום עבודה חלופי, תוך היתחשבות במצבה והוצע לה להישתלב בעבודה במסעדה בתל אביב.

נציג הנתבעת 1, מר אלי גאון, אף לקח אותה למקום העבודה החדש אולם התובעת סירבה להתחיל לעבוד שם בטענה שיהיה לה קשה מידי.

...

תשובת התובעת מפי בא כוחה לא השאירה למעשה כל פתח להידברות או לתיקון המצב באופן שיהלום את צרכיה של התובעת ואת עובדת היותה בהיריון, ודומה כי כל הצעה שהיתה מוצעת לה, היתה נדחית על ידה, וזאת משהחליטה להגיש תביעה כספית ולטעון כי נאלצה להפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתה הנוגעת להריונה.

מעבר לכך, הוכח כי זכויותיה של התובעת לא קופחו, ולמעט היעדר הפרשות לפנסיה בנסיבות בהן תקופת העסקתה היא גבולית ושנויה במחלוקת, לא מצאנו כי נפל דופי בהתנהלות מי מהנתבעות.

בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובעת סך של 1,603 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.

בשים לב לסכום התביעה אל מול הסכום הפסוק, איננו פוסקים לתובעת הוצאות משפט או השתתפות בשכ"ט עו"ד. התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית והתובעת תשלם לה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

האם זכאית התובעת, שהתפטרה, לפצויי פיטורים בדין מפוטרת, באשר לטענתה הורעו תנאי עבודתה בכך שהוצבה בסניף אחר של הנתבעת המרוחק יותר ממקום מגוריה? זוהי השאלה המרכזית בתיק שלפנינו.

ככל שנראה שאין כל צורך בפתרונות תחבורתיים, ומכתבך מהוה אך ורק עילה לצורך התפטרות בתואנות שוא, וככל שלא תשובי לעבודה סדירה בזמן הזה, נראה בך כמי שנטשה את מקום העבודה והתפטרה, וזכויותייך ייגזרו בהתאם.

לאחר כל זאת, הגישה התובעת ביום 9.5.16 את כתב התביעה שבפנינו, שכלל שלושה רכיבי תביעה: פצויי פיטורים, החזר ימי המחלה שלא שולמו לה, וכן החזר הנכוי שבוצע בשכרה בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

למסקנה זו הגיע בית-הדין הארצי נוכח המרחק הניכר והעובדה שהוכח שהמטפלת היתה אמורה לנסוע מדי יום בשלושה אוטובוסים על מנת להגיע למקום עבודתה החדש, לאחר ששקלנו את העדויות, את הראיות, ואת טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה שבנסיבות המקרה שלפנינו התובעת אינה זכאית לפצויי פיטורים.

...

אשר לרכיבי התביעה הנוספים – באשר לטענת התובעת כי היא זכאית גם להחזר דמי ההודעה המוקדמת שנוכו ממשכורתה האחרונה, הרי שדין טענה זו להידחות.

באשר לטענת התובעת כי היא זכאית להחזר על ימי המחלה – לא בלי התלבטות, ואף שכאמור ממסכת הראיות אין בידינו לשלול את טענת הנתבעת שמדובר באישורי מחלה לא אותנטיים, אנו מקבלים את התביעה על בסיס אותם אישורי מחלה, ופוסקים לה דמי מחלה, על פי תחשיבה שלא נסתר, בסך 3,000 ₪.

לסיכום התביעה נדחית ברובה הגדול.