הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות סיום העבודה, כאשר לטענת התובעת, היא פוטרה לאחר שהנתבעים לא פעלו לחידוש הוויזה שלה, בעוד שלטענת הנתבעים, התובעת התפטרה לאלתר ללא מתן הודעה מוקדמת וכל הניסיונות ליצור עימה קשר עלו בתוהו.
...
בנסיבות אלו, אנו קובעים שהנתבעים לא הרימו את הנטל להוכחת מסגרת שעות העבודה של התובעת בתקופה השנויה במחלוקת מחודש פברואר 2017 ועד לחודש דצמבר 2017 (כולל) ועל כן, אנו מקבלים גרסת התובעת בדבר היקף המשרה, כך שעד לשנת 2018, התובעת עבדה 5 שעות והחל מחודש ינואר 2018 ועד לסיום העסקתה בחודש מרץ 2020 היא עבדה במשך 4 שעות ביום.
מכאן, שאין לאפשר לתובעת לנכות את עלות הביטוח הרפואי גם בגין תקופת פוליסת הביטוח שחלה לאחר תום קשר העבודה הבין הצדדים.
בנסיבות המיוחדות של תקופת הקורונה ובפרט לנוכח הפחד וחוסר הוודאות שררו באותה תקופה ואישור תקנות החירום ביום 19.3.2020 שהגבילו את התנועה, אנו קובעים שאין הצדקה לחיוב התובעת בתמורת הודעה מוקדמת.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו לתובעת בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים:
א. הפרשי שכר בסך - 98,268 ₪;
ב. חלף הפרשות לפנסיה בסך- 29,853 ₪;
הסכומים הנ"ל יופחת סך של 41,900 ₪ ששולם לתובעת תוך כדי ההליך, כך שעל הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת הסכום בסך 86,221 ₪.