הנתבע הבהיר כי הוא רוצה שהתובעת תמשיך לעבוד אצלו, ולא המשיך לפעול בבקשה לקבלת היתר והתובעת הסכימה לשוב לעבודה, כאשר בתקופה זו הייתה מיוצגת על ידי עו"ד.
עם שובה של התובעת לעבודה ביום 20.4.2020, עמדה התובעת על זכותה לקבל שכר בגין התקופה שמתום חופשת הלידה, וכאשר הנתבע סרב, נתנה בידיו מכתב התראה מאת עו"ד.
לא יכולה להיות מחלוקת, כי במסגרת מכתב ההתראה, התובעת הצהירה כי ככל שהכספים לא ישולמו על ידי הנתבע, הרי שבכוונתה להתפטר בדין מפוטרת, בגין הרעת תנאים מוחשית, לטענתה.
ככל שאלו הם פניה הדברים, התובעת זכאית לשכר בגין תקופה זו. ככל שעסק הביטוח אכן לא עבד בתקופה זו, כפי שעולה מדבריו בשיחה מיום 5.4.23 (במסגרתה הוא אומר לתובעת לשוב לאחר חג הפסח), הוא צריך היה להעתר לבקשת התובעת לצאת לחל"ת קורונה ו/או לאפשר לתובעת לעבוד ולשלם את שכרה בגין תקופה זו; האפשרות השנייה, כי יחסי העבודה הסתיימו, בתום תקופת חופשת הלידה, ונכרתו שוב, עם הסכמת הצדדים על שובה של התובעת לעבודה.
...
כבר בתחילת הדברים נבקש לציין כי מצאנו לנכון לקבל תביעתה של התובעת באופן חלקי בלבד, ולחייב את הנתבע לשלם לתובעת את שכרה עד לתום "התקופה המוגנת" לאחר תום חופשת הלידה, לרבות הזכויות הנלוות לכך, וזאת לאור הנסיבות המיוחדות של תביעה זו, אשר מקורן בחוסר תקשורת בין הצדדים, כמו גם בהתבסס על העובדות כפי שהתבררו בפנינו, כמפורט במסגרת פסק דיננו להלן.
יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתפטרותה היתה על רקע אי תשלום שכרה מיום 24.3.2020, כאשר קביעתנו לעיל היא, כי על הנתבע לשלם שכרה זה, מאחר שמחדליו ופעולותיו הובילו את התובעת לפעול כן. לפיכך, אין אנו סבורים כי בנסיבות העניין, יש בסיס לטענות הנתבע במסגרת התביעה שכנגד.
לסיכום –
על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ממועד סיום עבודתה של התובעת ועד למועד התשלום:
סך של 12,507 ₪ בגין שכרה של התובעת עד ליום 24.5.2020.
בנסיבות בהן רוב תביעתה של התובעת נדחתה, ולאור הפער בין סכום התביעה לבין הסכומים שנפסקו כנגד הנתבע, כמו גם דחיית התביעה שכנגד, אנו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.
