על פי ההסכם וההנחיות, הסכם רציפות זכויות נחתם בין שני המעסיקים רק לאחר שקמה לעובד זכות לגימלה על פי חוק הגימלאות, קרי לאחר שהוא מתמנה כעובד קבוע בערייה, ולא לפני כן. התובע לא התמנה בשום שלב כעובד קבוע בערייה, אלא הועסק כמתמחה בהתמחות שניה על פי כתב מינוי זמני, ומסיבה זו לא נחתם הסכם רציפות זכויות בעיניינו (על פי הסכם 1976 או הסכם 2006), והוא בוטח בפנסיה צוברת.
המדינה הכחישה את טענות התובע שלפיהן הוא ביקש שלא ישולמו לו פצויי פיטורים כאשר התפטר מבית החולים ברזילי, וכי ביקש לשמור על רציפות זכויותיו לפנסיה תקציבית.
מנגד, לגירסת הערייה, מהוראות סעיף 4 להסכם 1994 עולה כי, התובע, בהיותו רופא מומחה שהיתקבל לבית החולים איכילוב להתמחות שנייה, היה זכאי למעמד קבוע רק בהתקיים שלושה תנאים שבהסכם 1994: אם היה מוסמך כמומחה במומחיותו השנייה, אם היה משלים שנה כרופא בכיר במומחיות זו, אם לא היה מפוטר בתום שנה זו. ואילו התובע התפטר מעבודתו בערייה לפני שהוענקה לו תעודת המומחיות השנייה, וממילא לא שימש אף לא יום אחד כרופא ראשי במומחיותו השנייה בבית החולים של הערייה (איכילוב).
...
על כן, דין הסעד החליפי הכספי של התובע להידחות.
סוף דבר
התביעה נדחית – התובע אינו זכאי להיות משויך למסלול של פנסיה תקציבית במועד העסקתו בעירייה, ובהתאם לכך, גם במועד העסקתו במדינה.
מכאן שדינן של טענות הקיזוז של הנתבעות להידחות גם כן.
בהתחשב בנסיבות וכי מדובר בתובענה בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.
