התפטרות כפויה בניגוד לרצון העובד

ביום 4.6.2013, ולאחר שטרם שולם לה שכר חודש 4/13, התריעה התובעת בפני הרב שון בכתב (ולטענתה גם בעל פה), כי אם שכרה לא ישולם לאלתר ומכאן והלאה במועד היא תיאלץ להתפטר בחלוף 30 ימי הודעה מוקדמת.

אשר על כן ובנגוד לטענת העמותה רצונה של התובעת להתפטר נשען על אדנים מוצקים ויש לומר מוצדקים ולא נולד לצורך ההליך.

...

סוף דבר: על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מורים לנתבעת 1 בלבד לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק דין זה, את הסכומים המפורטים מטה.

התביעה כנגד יתר הנתבעים (2 עד 5) נדחית.

הנה כי כן ולאחר ששקלנו את כל אלה הרינו מעמידים את ההוצאות ושכר הטרחה על סכום כולל של 15,000 ₪.

לא ניתן לכפות על אדם לעבוד בנגוד לרצונו וללא הגבלה של זמן.

נדמה שדבר זה הנו חלק ממושכלות היסוד שיטתנו המשפטית, ואין אנו צריכים להביא לכך אסמכתא ובכל אופן פטור בלי כלום אי אפשר ולכן נתלה באילן גדול – במה שכתב כב' השופט אליעזר ריבלין בבג"ץ 8111/96 ההסתדרות נ' התעשיה האווירית פד"י נ"ח(6)481, 595-597 "חירותו של העובד לבור לו את מעבידו נגזרת מן הזכות לחירות, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו ומן הערך של כבוד האדם, המונח ביסוד חוק היסוד האמור. כך אצלנו ...חירות זו של העובד נגזרת באופן ישיר מתפיסת האדם כמטרה ולא כאמצעי. היא מהוה בסיס לחופש הבחירה של העובד, לאוטונומיית הרצון שלו ולחירותו לעצב את חייו ולפתח את אישיותו כרצונו..... החרות של האדם שלא להיות כקניין זה המועבר מיד ליד מצויה בגרעין של הערך הזה. וגם אילו סברנו כי החרות הזו גורעת משהו מזכות הקניין של המעביד – וספק רב בלבנו אם כך הוא הדבר – הרי שבהתנגשות בין שתי הזכויות האלה יד החרות על העליונה." אף הנשיאה נילי ארד מבית הדין הארצי אמרה על הזכות להתפטר בעיניין המתמחים ( סק"כ 722-09-11 מד"י נ' הר"י וכן סק"כ 2376-10-11 מד"י נ' הר"י) את הדברים הבאים : "זכותו של אדם בישראל לעבוד וכחלק מהותי הימנה קמה אף זכותו להתפטר. אלה הן זכויות יסוד חברתיות ובסיסיות הנגזרות מהזכות החוקתית לאוטונומיה אישית של העובד ומן הזכות לכבוד והמעוגנות בחוקיסוד: כבוד האדם וחרותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק. לפיכך, אין מונעים מאדם להתפטר ולסיים את יחסי העבודה בינו לבין המעסיק." נדמה שדבר זה גם מעוגן בחוק החוזים – תרופות, תשל"א-1970, ובפרט סעיף 3(2) לו הקובע כי לא יינתן צו לאכיפת עבודה אישית.

...

ככל שההתפטרות הינה אקט אישי אינדיבידואלי, האם ניתן לדרוש מהרופאים על יסוד עיקרון הנאמנות, חובת תום הלב ועקרון המידתיות, להמשיך לעבוד עד שיימצא להם מחליף, ולמצער למשך תקופה נוספת לאחר יום 4.6.17 – המועד הקבוע להתפטרותם? נקדים סוף דבר לאחריתו ונאמר כבר כאן כי אנו סבורים שיש לדחות את הבקשה וכי מדובר בהתפטרות אישית אינדיבידואלית, שנעשתה ע"י כל אחד מהרופאים הבכירים, שפעל לפי צו מצפונו והבנתו הרפואית-מקצועית.

יש לדחות את בקשתה ולו גם מהטעם של שיהוי בלבד.

סוף דבר הבקשה של בית חולים הדסה, לאסור על ארבעת הרופאים המתפטרים לממש את התפטרותם ולסיים את עבודתם ביום 4.6.17, נדחית.

(ז) עם חזרתו הביתה סיפר התובע לבתו ולחתנו את אשר ארע, כי חתם בכפיה על מסמכים לפיהם הוא מתפטר ומוותר על זכויותיו בשל שימוש ברכבי החברה בלא רשות, כשהדברים לטענתו אינם אמת.

אין בידי לקבל עמדתה של הנתבעת, שכן הנני סבור כי בנסיבות העניין היה התובע נתון במצב שהביאו להתפטר בנגוד לרצונו, ולכן אקט ההתפטרות לא היה "התפטרות" אלא פיטורים לכל דבר , ואבהיר.

...

אשר על כן, דין התביעה שכנגד להידחות.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים 73,200 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

לטענת התובע – הוצאתו לחופשה כפויה בנגוד לרצונו, נתוקו ממחשב המערכת, ולקיחת מפתחות המשרד מהוים מעשה פיטורים.

משכך, התובע הוכיח כי היתקיימו נסיבות בהן אין לידרוש ממנו להמשיך בעבודתו, וכי הן אלו שהיוו את הסיבה להתפטרותו; במכתבו מיום 25.10.12, נתן לנתבעת התראה ושהות סבירה לתיקון הליקויים: "לפיכך נותן בזאת יואל לחברה התראה של כחודש לפני שייאלץ להתפטר מן העבודה בגין כל הליקויים הנ"ל" (סע' 4), אך הנתבעת דחתה את פניו ריקם.

...

מעבר לנדרש, מצאנו לנכון להוסיף ולציין, שבמחלוקת בין הצדדים בשאלה האם תנאי עבודתו של התובע, נכון למועד מכתב ההתרעה (25.10.12) –מצדיקים התפטרות בדין מפוטר –הדין עם התובע וכי ללא תיקון אותם תנאים, ממילא היתה קמה לו הזכות להתפטר בדין מפוטר, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).

בנסיבות אלו, ובצירוף העובדה כי ההלוואה לא נמסרה לתובע מעם הנתבעת, אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז והיא נדחית בזאת.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 22,718 ₪; גמול עבור עבודה בחג בסך 3,082 ₪; גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 13,613 ₪; תשלום בגין חופשה כפויה בסך 1,550 ₪; פיצויי הלנת שכר בסך 3,500 ₪; פיצוי בגין חלקו של המעסיק להפרשות פנסיוניות בסך 5,930 ₪; פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר במועד בסך 2,500 ₪.

יתר התביעות, לרבות טענת הקיזוז – נדחות.

אף שהתרשמנו כי התובע נהג לעבוד בימי שישי לא רק אצל הנתבעת וכי העבודה ביום שישי לא נכפתה עליו בנגוד לרצונו (אף כי אין ספק כי נדרשה לנתבעים עבודה בימי שישי ולא בשבת)- עדיין אין בכך כדי לשלול ממנו הזכות לבחור את יום המנוחה השבועית שלו.

עם זאת ומעבר לאמור לעיל לענין דמי הבראה, יוער כי סברנו שסיום העבודה נעשה בהסכמה ובהתראה מראש ועל כן גם אין מקום להורות על קזוז בשל אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות ואף לא לפצוי בגין ניזקי עזיבת התובע בנסיבות שתוארו לעיל (וכאשר הנזקים כלל לא הוכחו).

...

מששני הצדדים לא ביססו בדבר טענותיהם, ואף אחד מהם גם לא חקר את האחר בנדון ולא טען בקשר לכך בסכומיו, מוצאים אנו כי כפות המאזנים מעוינות ועל כן לא עמד התובע בנטל להוכיח גרסתו, והתביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר על הנתבעים לשלם לתובע הסכומים הבאים: הפרשי שכר בגין ש"נ בסך של 1494 ₪.

בנסיבות אלה מצאנו לקבוע כי על הנתבעת להשתתף בהוצאות התובע לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2000 ₪ בלבד.