התפטרות בגלל שכר נמוך יחסית לעובדים אחרים באותו תפקיד

לאחר שהנתבעת נוכחה כי עלות העסקתה של התובעת גבוהה יחסית להכנסות מהחוגים, וחלף הפסקת עבודתה הוצעו לה בצורה ברורה ובאופן אישי, תנאי עבודה מופחתים, עליהם הסכימה התובעת בהבנה הגם שסברה שהשכר בגין שעת הדרכה נמוך.

איננו מקבלים את גירסתה של התובעת לפיה הנתבעת הבטיחה לה כי שכרה לא יפגע וכי היא תפוצה בדברים אחרים, גרסה זו לא הוכחה, היא עומדת בסתירה מוחלטת להודעה שנמסרה לה ושתיקתה של התובעת, מבלי לבקש את ביטולה של ההודעה על שינוי תנאי ההעסקה משך 4 שנים מלמדת כי טענת ההטעיה נולדה בדיעבד ורק עם פנייתה של התובעת לייעוץ משפטי.

נסיבות הפסקת עבודתה הצדדים תמימי דעים כי התובעת התפטרה בשל ביטול תפקידה בריכוז הסטודיו, וכי נסיבות התפטרותה מזכות אותה בפיצויי פיטורים.

] לטעמנו בחינה מחדש, בתום לב, של חיוניות התפקיד, כפי שהתרשמנו, אף אם הדבר נעשה לאחר דרישה של התובעת לקבל בגינו שכר בערך כפול מזה ששולם, אינו צעד שיש בו כדי להצמיח עילת תביעה.

...

בנסיבות העניין הואיל ומצאנו כי מגיעים לתובעת הפרשי שכר מסוימים, הגם שאינם גבוהים, החלטתנו להקל עמה ולהימנע מהשתת הוצאות.

סוף דבר לסיכום, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 13,030 ₪, לפי הפירוט שלהלן: הפרשי שכר בסך 5,752 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2015 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בשים לב כי הסכום הנפסק מהווה אך אחוז קטן מאוד מהסכומים שנתבעו בתיק דנן, ובהתחשב כי התביעה למעשה נדחתה בעיקרה, ובהמשך לאמור לעיל בנוגע להתנהלות התובעת, מצאנו לנכון להימנע מפסיקת הוצאות לטובתה, והחלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

לפיכך נקבע כי המשיבה זכאית לפצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל פגמים בהליך השימוע בסך של 25,000 ש"ח. בית הדין שוכנע כי המבקשת לא עמדה בחובותיה לפי חוק השויון, זאת מהטעמים הבאים: מהראיות עלה כי לא היו בהתנהגות המשיבה ובמעשיה סיבה לפטרה, אלא הייתה דוקא שביעות רצון מעבודתה, שאף החליפה את מנהלתה בעת העדרותה של זו מהעבודה; המבקשת לא עמדה בנטל להראות כי לא היה בפיטורים משום אפליה על רקע גיל המשיבה, ולא נתנה כל הסבר מדוע החליטה לפטר את המשיבה ולא את העובדת השנייה במחלקה, או עובדת אחרת באותו תפקיד שהוותק שלהן בעבודה היה נמוך מזה של המשיבה; אין באמירה במהלך דיון קדם ההוכחות, לפיה המנהלים החליטו לפטר את המשיבה מאחר שהיו מרוצים יותר מעבודתה מבחינה מקצועית של עובדת אחרת, גב' ברבו, כדי להוות ראיה לפיטורי המשיבה דוקא, במיוחד שעה שהטענות לגבי טיב העבודה של המשיבה לעומת גב' ברבו לא נזכרו בתצהירים של עדי המבקשת.

זאת בהיתחשב בכך שבכל אחת משתי מחלקות הייצוא בהן הועסקו שתי עוזרות למנהלות, פוטרה העובדת המבוגרת הקרובה לגיל פרישה ובעלת וותק רב ומשמעותי בחברה, ואילו העובדת שנשארה היא יחסית צעירה בגילה ובעלת וותק נמוך מאוד; המשכורות של העובדות שהמשיכו לעבוד במבקשת היו גבוהות מאלו של העובדות שפוטרו, אף אם לא בהפרש גבוה; צירוף העובדות אלה מעלה ספק אמיתי בדבר טוהר השיקולים שעמדו בפיטורי המשיבה דוקא.

בית הדין הוסיף וקבע כי המשיבה הביעה רצון לחזור לעבודה במבקשת ככל שיהא בכך צורך לאחר פיטוריה, גם אם במתכונת שונה, כפי שעלה מסיכום השיחה מיום 27.5.2012; לאחר פיטוריה פנתה המשיבה לגורמים שונים בחברה כדי לבחון את אפשרות המשך העסקתה בצורה כלשהוא, אך לא נענתה; לאחר שעובדת אחרת התפטרה בסמוך לפיטורי המשיבה, לא נעשתה פניה אל המשיבה על מנת שתחזור לעבודה; גם אם בעת שאותה עובדת התפטרה לא היה צורך בעובדת נוספת, חובת תום הלב וההגינות החלה על המבקשת, חייבה את המבקשת לפנות בתחילה למשיבה טרם תחליט על העסקת עובדת חדשה, אף אם לא הייתה מוטלת עליה חובה כזו מכוח ההסכם הקבוצי המיוחד, שאינו חל על יחסי הצדדים; העדר פניה למשיבה תומכת אף היא בחשש כי בפיטוריה היו מעורבים גם שקולי גיל.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, וזאת מן הטעמים הבאים: אשר למאזן הנוחות – המבקשת לא הוכיחה כי לא תהיה לה אפשרות להיפרע מהמשיבה, אם יתקבל הערעור.

לאור האמור לעיל, ולאחר איזון השיקולים, שוכנעתי כי יש לעכב סך של 30,000 ש"ח מתוך הסכום שנפסק, וזאת בכפוף להפקדת הסכום האמור או ערבות בנקאית בלתי מותנית בגובה הסכום בקופת בית הדין, עד ליום 29.8.19.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 14 לעיל.

לטענת התובע [תצהירו הראשי - ת/1] - הוא עבד אצל הנתבעת במסירות, בנאמנות ובחריצות ובזכות זאת היתקדם בתפקידים ובשכר; מעולם לא חשב לפגוע באמון שבינו לבין הנתבעת ומנהליה, לא נעלם ממשמרת ולא ישן במהלך עבודתו בנגריה; אין לו רקע בעייתי, לא בבית ולא במקום העבודה ולא באף מקום אחר; הוא אף פעם לא הפר את נהלי העבודה בנתבעת, לא עישן בזמן העבודה, לא עבד ללא חולצה, לא איחר לחזור לעבוד לאחר ההפסקה, לא דיבר בנייד ולא שיחק בו בזמן העבודה, אלא - היתקדם בנתבעת בזכות החריצות והרצינות שלו בעבודה.

בדיון המוקדם, בהיתחשב בכתבי-הטענות ובהסכמות בדיון המוקדם, נקבעו הפלוגתות הבאות: א) תחולת צוי הרחבה/הסכמים קבוציים על יחסי הצדדים; ובהתאם, הזכאות לזכויות כספיות שנתבעו מכוחם; ב) נסיבות הפסקת העבודה - האם הן מזכות את התובע בתשלום פצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין, פיצוי על עוגמת נפש, ופצוי מכח סעיף 29(ג) לחוק הגנת הפרטיות, אם לאו; ג) האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין עבודה ב"שעות נוספות", אם לאו.

אנו סבורים, שהמקרה של התובע לא מצדיק לנקוט כלפיו בסנקציה החריפה ביותר, בשים לב לכך שהודה, אמנם, בגניבה - אך, בסכום נמוך, יחסית, 700 ₪, ובהזדמנות אחת (חשד על עוד גניבות אין לראות כהתנהגות שלו) - בהיותו בתפקיד אחראי מחלקה, אבל, בהיתחשב גם בתקופת עבודה לא ארוכה במיוחד, שברובה היו שבעי רצון ממנו, מקצועית, למרות תלונות על קשיים בהתנהלותו.

הודעה מוקדמת זכאות של עובד לתמורה כספית, בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים, על ידי המעסיק/ה, קמה מכוח הוראת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, סעיף 7(א).

...

עובדות ועיקר טענות הצדדים לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים עובדות רלוונטיות, כדלקמן: הנתבעת היא חברה בע"מ המפעילה נגריית עץ, החל משנת 1987 (להלן: הנגריה), ובעליה בתקופה הרלוונטית היו מר גבריאל רינג (להלן: גבי או רינג) ומר יונתן כרמי (להלן: יוני או כרמי).

בשל ההסכמה - אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע 310 ₪, כהשלמת רכיב "דמי הבראה"; זאת - בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 27.1.14 - ועד יום התשלום המלא בפועל.

בנסיבות שהוכחו בפנינו מצאנו שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים חלקיים, בסך 18,000 ₪, נכון להיום.

שוכנענו, כי התשלום בחסר לתובע, ברכיב זה, מקורו בטעות כנה מצד הנתבעת, שבעליה סברו "בזמן אמת" שהתובע קיבל הפסקה ארוכה יותר מאשר זו שהוכחה בפנינו; משכך - לא פסקנו פיצויי הלנת שכר, בהקשר זה, ואת הסכום הנ"ל יש לשלם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מאמצע התקופה - 1.3.12 - ועד יום התשלום המלא בפועל.

התובעת קיבלה דמי אבטלה במשך 6 חודשים, ולאחר מכן עבדה בבקרים בטיפול בקשישים - עבודה פיסית שהיתה קשה לה, תמורת שכר נמוך בהרבה מזה שהשתכרה בנתבעת, והשלימה הכנסה כמורה לאנגלית בעמותה לקליטת עליה בשעות הערב [אישור תשלום דמי אבטלה מהמל"ל; תלושי שכר של התובעת מ"בבית שרותי עזרה לקשיש בביתו" לחודשים 2-10/13, ותלושי שכר של התובעת מ"העמותה לקליטת עליה בחיפה" לחודשים 2-6/13 ו-10/13 - תצהיר התובעת, נספחים ח'-י'].

הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה משעה שהיא לא נתנה כל הסבר מדוע החליטה לפטר את התובעת ולא את העובדת השניה במחלקה, או עובדות אחרות באותו תפקיד שוותקן בעבודה היה נמוך לאין ערוך מזה של התובעת.

זאת, בהיתחשב בכך שבכל אחת משתי מחלקות הייצוא בהן הועסקו שתי עוזרות למנהלות היצוא, פוטרה העובדת המבוגרת, שקרובה לגיל פרישה, ובעלת וותק רב ומשמעותי בחברה, ואילו העובדת שנשארה היא יחסית צעירה בגילה ובעלת וותק נמוך מאד.

אף על פי כן, לאחר שגב' ברבו התפטרה, בסמוך לפיטורי התובעת, לא נערכה פניה אל התובעת על מנת שתחזור לעבודה.

...

ברי כי היה בכך כדי ליצור קושי לתובעת לעקוב באופן שוטף האם שולם כל המגיע לה. עם זאת, שוכנענו כי לא נעשתה פניה של התובעת אל הנתבעת לקבלת מידע זה. אמנם, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מחובתה על פי חוק, או להפחית מהחשיבות שיש בהכללת כל הפרטים הנדרשים בתלושי השכר, אבל יש להביא זאת בחשבון בעת שקילת הפיצוי הראוי בכל מקרה על פי נסיבותיו.

בהתאם לכך, אנו סבורים כי פיצוי בסך 5,000 ₪ הוא הראוי והנכון במקרה שלפנינו, בגין מסירת תלושי שכר לקויים לתובעת.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 25,000 ₪.

מור טוען כי סיים את עבודתו בשל משכורתו הנמוכה, שעות העבודה הרבות, מעבר מגורים וחוסר הערכה לעבודתו.

משקלם של חופש העיסוק של המשיבים, של האנטרס הלגיטימי שלהם להגשים את כוח עבודתם, את כישוריהם המקצועיים ואת חופש התחרות שלהם במעסיקם – נבחן על רקע נסיבותיו של מקרה זה."[footnoteRef:3] ביחס לתניית אי התחרות חזר בית הדין הארצי בפסק דינו על הקביעה כי יש לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של העובד לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק: "כפי שכבר נפסק, בפרשות סער וצ'ק פוינט, גם אם המעביד זכאי להגנה על ה"אינטרסים הלגיטימיים" שלו, אין זו הגנה מוחלטת, כי אם הגנה יחסית, בה יילקח בחשבון האנטרס הצבורי המגלם גם את "האינטרסים הלגיטימיים" של העובד.

] מן הכלל אל הפרט הסכם העבודה בין מור לשותפות כלל את ההוראה הבאה: "העובד מתחייב במשך שנה אחת לאחר סיום העסקתו, שלא לפנות ללקוחות ולספקי המעסיק או לקבל מלקוחות המעסיק לא במישרין ולא בעקיפים, לא כשכיר ולא כעצמאי, לא בתמורה ו/או ללא תמורה וימנע מלהציע להם את שירותיו וכן ימנע מלקבל מהם עבודות ו/או להתחרות במעסיק". עוד נקבע כי על מור להתחייב "שלא לעשות דבר העשוי לפגוע במעסיק", "לבצע את העבודה... במסירות ובנאמנות", "לעבוד ולפעול בתום לב ובדרך מקובלת, ביושר ובנאמנות, ולהמנע מכל פעולה אשר יש בה משום פגיעה מכל סוג ומין שהוא באינטרסים אל החברה". מור גם התחייב בהסכם העבודה "לשמור בסוד ולא לגלות... אינפורמאציה הנוגעת למעסיק או הקשורה במישרין או בעקיפין במעסיק". השאלה המרכזית בתיק זה הנה כאמור האם מור הפר את חובת הנאמנות ותום הלב כלפי השותפות כאשר התפטר מעבודתו ועבר לעבוד אצל חברת רובינשטיין תוך שהוא ממלא את אותו התפקיד שמילא אצל השותפות ולאחר חשף בפני ארז את נתוני שכרו.

מטבע הדברים, משא ומתן זה הפעיל לחץ על התובעים ונסב סביב עבודתו של מור בחברת רובינשטיין, אך שוכנענו כי לא הופעל לחץ בלתי הוגן או כי מור פעל במסגרתו בחוסר תום לב. אין בעצם האמירה למעסיק כי אתה שוקל לעזוב או כי מוצע לך שכר גבוה יותר במקום אחר, פעולה בחוסר תום לב. התובעים לא טענו ואף לא ברמיזה כי מור ניסה ללחוץ עליהם להעלות את שכרו תוך אמירה שאם לא יעשו כן, יעזוב וייקח עמו את העבודה מול חברת רובינשטיין.

לקראת תחילת עבודתו החדשה בחברת רובינשטיין הבין מור כי יחל לעבוד באותו התפקיד, אך בשלב זה כבר לא עידכן את התובעים על כך. התובעים מצידם, כאשר גילו כי חברת רובינשטיין מסיימת את החוזה מולם, ואף כאשר גילו כי מור עובר לעבוד באותו התפקיד, פעלו מול חברת רובינשטיין ולא מול מור.

...

] כפי שנאמר בפרשת נחמני: "אף אנו סבורים כי הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק מתירות לאדם לעסוק בכל עבודה או משלח יד כל עוד לא נמנע הדבר מטעמים שבדין". אין חולק כי זכותו של עובד לחפש מקום עבודה חלופי תוך כדי עבודתו אצל מעסיק נוכחי, הן במהלך תקופת ההודעה המוקדמת להתפטרות והן לפניה.

לא שוכנענו כי מור הביא ראשית ראיה לחריגת שעות נוספות שלא תועדה ולא שולמה המובילה להעברת הנטל להוכחת היקפה אל המעסיק.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, דין התביעה על כל רכיביה להידחות.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, לרבות גובה התביעה אשר כאמור נדחתה, והתנהלות הצדדים, ישלמו התובעים לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק דין זה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.