בתחילת חודש דצמבר, עת שהתה התובעת בחופשת מחלה, היא קיבלה מכתב מהנתבעת, הנושא תאריך 30.11.14, בו נרשם: "במהלך הימים האחרונים עזבת מיוזמתך את מקום עבודתך אצל לקוח שלנו חב' פלקסטרוניקס (ישראל) בע"מ ולא שבת עד עצם היום הזה. נבקשך להתייצב לעבודה עד לתאריך 04/12/2014 במידה לא תגיע/י נראה בהתנהגותך כרצונך להתפטר עפ"י דין מחברתנו ומשכך, יהווה יום עזיבתך כסיומם של כל יחסי עובד מעביד על כל המשמעויות הכרוכות בכך מבחינה חוקית.
ג. האם זכאית התובעת לפצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע?
להלן נדון בשאלות כסדרן;
מה היו נסיבות סיום עבודתה של התובעת; האם פוטרה בשל הריונה והאם ההיריון היוה שיקול בהחלטה על הפיטורים, כטענתה, או שמא אין קשר בין הריונה לבין ההחלטה על פיטוריה והמועד בו התקבלה, כטענת הנתבעת?
התובעת טענה, כי
היא ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר, היא הקפידה להגיע בזמן או לפני הזמן ויצאה בסיום משמרתה או מאוחר יותר, היא קידמה, בצורה ניכרת וטובה, את עסק הנתבעת ומילאה את כל המוטל עליה וזאת בהתאם למצבה הבריאותי באותו זמן.
ולענין זה יפים דברי כב' הנשיאה ו. וירט-ליבנה בבע"ע (ארצי) 627/06 מורי- מ.ד.פ ילו בע"מ, מיום 16.03.18:
"מנוסח הסעיף עולה כי נקודת המוצא היא שנטל ההוכחה מוטל על המעביד, אולם, בכל הקשור בפיטורים מעבודה, על העובד להוכיח בשלב הראשון כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו. המחוקק נתן דעתו לקושי בהוכחת טענת ההפליה, ולכן אין הוא מטיל על העובד להוכיח פוזיטיבית את טענת ההפליה, אלא נקבע כי על העובד להוכיח כי לא היתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי היתנהגותו או מעשיו, ולאחר מכן עובר הנטל על כתפי המעביד. בשלב הראשוני, על העובד להביא ראשית ראיה בלבד (ראו פסק דין פלוטקין, בעמ' 495). רק לאחר שעמד העובד בנטל זה והציג ראשית ראיה לקיומה של עילה לכאורה לפיטורים מחמת הפליה אסורה, עובר הנטל על כתפי המעביד לסתור את טענות העובד ולהוכיח כי לא פעל מתוך הפליה אסורה על פי עילות ההפליה המנויות בסעיף 2 לחוק שויון ההזדמנויות"(ההדגשות במקור.א.י.).
עדי הנתבעת, הצהירו בתצהיריהם, ואף חזרו על כך בעדותם לפנינו, כי התובעת פוטרה בשל אי שביעות רצון מתפקודה ואי עמידתה בדרישות המקצועיות של הלקוח, וכן בשל היתנהלות שלא היתה מקובלת עליה ועל הלקוח, בין היתר, היעדרויותיה הבלתי מוצדקות מבלי שהודיעה על כך מראש והתעלמותה המוחלטת מפניותיה הטלפונית של נציגת החברה אשר ניסתה ליצור עמה קשר במהלך עבודתה.
לא רק מינהלי התובעת העידו על חוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת, גם גב' פרנק - אחראית גיוס תחום הייצור בנתבעת, אשר הוצבה במפעל הלקוח, העידה, כי "...לאחר שתקופת הלמידה הסתיימה לא היו שבעי רצון מתפוקות של התובעת" והסבירה כי אי שביעות הרצון היתה "אחד מההיעדרויות ושתיים מטיב העבודה" (עמ' 27 שורות 13-21 לפרוטוקול).
...
הנוהל שלנו במפעל, יש לנו תגבור במחלקה שלי, אני מקבל ממחלקות אחרות ששם יורדת העבודה או משהו אחר, התובעת הגיעה אליי, עשיתי לה ראיון של כמה דקות והיא הייתה אמורה להגיע למחרת כדי להתחיל לעבוד במחלקה שלי, וזה לא קרה
אז היא לא עבדה שעות בודדות, היא לא עבדה בכלל
נכון
גם סעיף 7 כולו, כל הדברים האלה בעצם לא קרו
(בהתאם להנחיית בית הדין אני קורא את סעיף 7) אחרי שהתובעת לא הגיעה אליי לעבודה והתקשרה אליי ואמרה שהיא חולה, ואחרי כמה ימים שלא חזרה לעבודה, לא משנה מאיזו סיבה כרגע, התברר לי אחרי שבדקתי ורציתי להחזיר אותה למחלקת האם שלה כי אני הייתי צריך עובדים במידי, אז הבנתי שגם במחלקת האם היא הייתה נעדרת הרבה
ממי הבנת את זה
מהמנהל של מחלקת האם
פנית, דיברת עם המנהל הקודם והוא אמר לך שהיו לה העדרויות קודמות ולכן מה? הדעת למסקנה שאתה לא צריך את העובדת הזו?
לא הגעתי לשום מסקנה, כי אני לא מגיע למסקנות, כי כל עוד היא לא עבדה אצלי אפילו דקה אחת אני לא מכיר את הבנאדם, התובעת במקרה הזה, ואני לא יכול להסיק עליה שום דבר" (עמ' 39 שורות 23-28 לפרוטוקול ועמ' 40 שורות 1-15 שם).
לסיכום-
כל טענות התובעת בגין פיטורים מחמת הריונה בניגוד לחוק עבודת נשים ולחוק שיוויון הזדמנויות בעודה נדחות על ידינו מכל וכל, כאשר בגין הפגם המסויים שמצאנו שנפל בהליך השימוע שנערך לה, מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בסכום של 2,500 ₪.
הוצאות ושכר טרחת עו"ד-
התובעת העמידה את תביעתה על סכום של 146,840 ₪, בסופו של דבר מצאנו ממש בטענה אחת מטענותיה ופסקנו לזכותה סכום של 2,500 ₪ בלבד, המהווה אחוז מזערי מסכום תביעתה, לפיכך ובהתחשב בעבודה שהשקיעה הנתבעת בהגנתה, עת נדרשה להתמודד עם תביעה, בסכום של 146,840 ₪, של עובדת שעבדה אצלה תקופה קצרה ביותר והואיל ואנו סבורים כי ראוי שידם של עובדים גם כאלה שהמחוקק בחר להגן עליהם הגנה מיוחדת במסגרת חוקים שונים שחוקק למענם, לא תהיה "קלה על ההדק", בבואם להגיש, תביעות הרינו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת את הסכומים הבאים:
סכום של 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט, כאשר סכום זה יקוזז לגמרי עם הסכום שקבענו כי על הנתבעת לשלם לתובעת בגין הפגם המסוים שנפל בשימוע שנערך לה.
סכום של 12,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, כאשר סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום.
