בית המשפט המשיך ובחן האם ניתן לראות במאורע גם ככזה אשר עונה להגדרת דרכי השמוש של הדרדרות והתהפכות של רכב, פעולות אשר הוכרו בסעיף 1 לחוק כדרכי שימוש ברכב מנועי.
יתרה מזאת, לשיטת המערערת, גם יתר החלופות בגינן מצא בית המשפט קמא כי יש לראות במאורע כתאונת דרכים מבחינת הרכב, אינן מתקיימות בעניינינו: אשר לחזקה המרבה בדבר היתפוצצות והתלקחות של רכב, טוענת המערערת כי המשיבה 2 לא הוכיחה שהשריפה שארעה במסגרת התאונה מקורה בדלק של הרכב, קרי ברכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב, כנדרש בחוק ובפסיקה.
קביעתו של בית המשפט לפיה השריפה נגרמה מהתלקחות אדי הדלק שנפלטו ממיכל הדלק של הרכב, התבססה על שורה של ממצאים, ובהם הממצא לפיו השריפה פרצה בחלק הקידמי של האוטובוס, "שרכב" באותה העת על הרכב, כאשר מיכל הדלק של האוטובוס מצוי בחלק האחורי; המהירות בה פרצה השריפה ועצמתה שהיוו אינדיקאציה לכך שמקורה בחומר דליק ולא ברכיב אחר כגון פלסטיק; העובדה כי האוטובוס עלה על הרכב ועל-ידי כך מעך את מיכל הדלק, והוביל לדליפה של אדי דלק מתוכו, שבתורם הוצתו בעקבות נפילת עמוד החשמל.
...
מכל מקום, נוכח האמור סבורני שמפסק דין זה ראוי שייצא – שוב וביתר שאת – הקול למחוקק לפעול לשינויו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בהקשר שנדון מעלה, מבלי לפגוע במטרתו ותכליתו הבסיסית של החוק, קרי, פיצוי לניזוק ללא קביעת אחריות.
אני סבורה כי ניתן להמחיש את צדקת המסקנה שאליה הגיעה חברתי בכל הנוגע לחזקה מרבה זו באמצעות בחינה של עובדות המקרה תוך החלפתה של נסיבה אחת – וליתר דיוק, באמצעות השוואת המקרה כפי שהתרחש למקרה שבו הרכב הפוגע לא היה אוטובוס, אלא משאית או כל כלי רכב אחר, היינו כלי רכב שכלל אינו אמור לנוע באזור מפרץ החנייה של התחנה.
כשלעצמי, אני סבורה כי הגם שזוהי אפשרות הראויה לדיון, כלל ההשלכות הכרוכות בכך לא התבררו בפנינו, ועל כן אני מבקשת שלא לנקוט עמדה באשר לה. כך למשל, החלתו של תיקון כאמור באופן שיאפשר להגיש תביעה אף כנגד אדם שנפגע בתאונה בעצמו (בשל אשם שדבק בו) עלולה לחתור תחת תכליותיו הסוציאליות של החוק שיצר מערכת "סגורה" של פיצוי, אשר אינה מבוססת על צדק אינדיבידואלי, ויש להיזהר מתיקונו באופן שיפר את האיזון הפנימי הקיים בו.
ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת (בדימ') ע' ארבל.
