התערבות ערכאת הערעור פסיקה בשל טעות מהותית

באופן גס, ניתן לחלק את ארוע האונס לשני שלבים: בשלב המוקדם, המתלוננת הביעה אי הסכמה חוזרת ונשנית למעשי המערער; בשלב מאוחר יותר, שהיה לקראת סוף הארוע, המתלוננת הפסיקה להיתנגד – כאשר המשמעות הייתה למעשה "כניעה" שנעשתה מתוך ייאוש ותובנה של המתלוננת שהמערער לא שועה לתחנוניה, שאין בכוונתו להפסיק את מעשיו, ולאחר שהוא כבר החדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

העירעור על גזר הדין הלכה היא כי ערכאת העירעור לא תתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית אלא בנסיבות חריגות שבהן נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש חורג באופן קצוני מרמת הענישה המקובלת או הראויה בנסיבות דומות (ראו, למשל: ע"פ 2147/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (28.9.2014)).

...

ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו מבססים היטב את המסקנה המרשיעה ואין עילה להתערב בהם.

לסיכום, העונש שהושת על המערער אינו מצדיק התערבות.

לאור כל האמור, אציע לחברותיי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

עוד נטען בבקשה כי סכויי העירעור טובים בשל "שגיאות מהותיות" שנפלו, לשיטת המבקשים, בפסק הדין.

המשיבים הוסיפו ופרטו את מקורות ההכנסה של המשיב 2, שלשיטתם מצביעים על כך כי הוא אדם מבוסס ובעל יכולת להחזיר את הכספים שנפסקו לטובת המשיבים, אם יידרש לכך.

באשר לסכויי העירעור ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין, אזכיר כי מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה; כך שעומדת לפני המבקשים משוכה משמעותית לנוכח ההלכה שלפיה הקף התערבותה של ערכאת העירעור בפסק דין מסוג זה מצומצם ומוגבל למקרים חריגים בלבד (ראו: ע"א 10013/17 ‏אמסלם נ' קרול, פסקה 4 (20.2.2018)).

...

כעולה מפסק הדין, הצדדים הסכימו על סיום המחלוקת "בדרך של הסכמה על הפרדת כוחות מלאה בחברות: זאת תוך ש[המשיבים] מוותרים על כל טענה וזכות בחברות ועל האחזקה בהן, כנגד קביעתו של סכום סופי וכולל בפסק הדין, שיינתן כהוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובלא הנמקה". בהתאם להסכמה זו, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה וללא נימוקים, ובמסגרתו הורה בית המשפט כי המבקשים ישלמו למשיבים סך של 3,650,000 ש"ח. אלא שבכך לא תמה המחלוקת, והמבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ולצדו את הבקשה לעיכוב ביצוע (להלן: הבקשה ו-הערעור, בהתאמה).

טענה זו נטענה בעלמא, ולא שוכנעתי כי יש סיבה לבכר את הקשיים הלכאוריים שהציגו המבקשים על פני טענת המשיבים ביחס לאמצעים הכלכליים הניכרים שעומדים לרשותם.

סוף דבר.

משכך הבקשה נדחית, והצו לעיכוב ביצוע ארעי שניתן ביום 15.12.2022 – מבוטל.

כידוע, אין זו דרכה של ערכאת העירעור להתערב בגזר דין שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש שנגזר מבטא סטייה בולטת ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו מני רבים: ע"פ 6160/21 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 12 (18.7.2022); ע"פ 6918/21 אלעד בן נון נ' מדינת ישראל פסקה 11 (20.12.2022)).

כידוע, לעבירות האלימות מופעים שונים, ובהתאם לכך מיתחמי הענישה שמופיעים בפסיקה בגין עבירות אלו הם מגוונים; משום כך נקבע כי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, למידת הפגיעה ולנזק שניגרם (ע"פ 200/13 ברמן נ' מדינת ישראל (5.2.2014)).

על כן, ובשים לב למדיניות הנוהגת בפסיקה במקרים דומים, אין בידי לקבל את טענת המערער כי המיתחם שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי מבטא סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו והשוו: ע"פ 379/15 לוי נ' מדינת ישראל (26.7.2015), שם נקבע מיתחם עונש הנע בין 24 ל-48 חודשי מאסר בגין ביצוע עקרי של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; וכן ע"פ 935/14 אוסטרחוביץ נ' מדינת ישראל (30.11.2014), שם נקבע מיתחם ענישה של 3.5 עד 5 שנות מאסר ועונש של 50 חודשי מאסר, בגין ביצוע עבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות על עניין של מה בכך).

...

על כן, ובשים לב למדיניות הנוהגת בפסיקה במקרים דומים, אין בידי לקבל את טענת המערער כי המתחם שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי מבטא סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו והשוו: ע"פ 379/15 לוי נ' מדינת ישראל (26.7.2015), שם נקבע מתחם עונש הנע בין 24 ל-48 חודשי מאסר בגין ביצוע עיקרי של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; וכן ע"פ 935/14 אוסטרחוביץ נ' מדינת ישראל (30.11.2014), שם נקבע מתחם ענישה של 3.5 עד 5 שנות מאסר ועונש של 50 חודשי מאסר, בגין ביצוע עבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות על עניין של מה בכך).

נוסף על כך, אין בידי לקבל את טענות המערער שלפיהן היה מקום להטיל עליו עונש ברף התחתון של מתחם הענישה.

סבורני כי בכך יש חומרה יתרה, בהינתן מידת מעורבותו של המערער באירוע ומאפייניו.

כך משלושה טעמים: ראשית, המתחם אותו קבע בית משפט קמא ביחס למעשי המערער נראה לי מופרז, במיוחד ככל שהדבר נוגע לטווח העליון, אשר בעיני אינו הולם את היקף מעורבותו של המערער במעשים ואת המניע שהביא אותו להצטרף אליהם.

מצרף הטעמים הללו מוביל אותי למסקנה כי שגה בית המשפט קמא בגזירת דינו של המערער, ומן הראוי היה לגזור עליו עונש של 14 חודשי מאסר, חלף 24 חודשי המאסר שגזר עליו בית המשפט קמא.

היתערבות שכזו שמורה למקרים חריגים שבהם ישנה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ע"פ 5725/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (4.8.2016)‏).

כל עוד קביעת הערכאה הדיונית מנומקת היטב ונשענת על יסודות איתנים בדין ובפסיקה; וכל עוד אין סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה – העובדה כי העונש ניצב בקצה העליון של מינעד הענישה, אין היא מהוה עילה להתערבות ערכאת העירעור.

...

עיקרי כתב האישום המתוקן פרטי כתב האישום המתוקן קשים לקריאה, אולם אין מנוס מלתארם בפירוט.

התוצאה העולה מהמקובץ, לדעתי, הינה שגזר דינו של בית המשפט קמא, בעניין דנן, הינו חריג בחומרתו, ומצדיק את התערבותנו כערכאת ערעור.

על אף האמור, לבסוף, החלטתי לצרף את דעתי לדעתה של חברתי, וזאת בשל הנימוקים הבאים.

לפני סיום, אבקש להבהיר אף זאת: טעות יעשה מי שיבקש להשתמש בפסק דין זה כתקדים המתאים לשמש לכלל או אף לחלק משמעותי מהמקרים בהם קטינים מורשעים בעבירות חמורות.

מכיוון שכך ומאחר שעל-פי טענת המבקשים החלטת בית המשפט קמא מורה על המשך בירור התביעה, הרי שמדובר באחד מאותם חריגים המצדיקים את היתערבות ערכאת העירעור בהחלטה בשל הטעות המהותית שנפלה בה. עוד טענו, כי אי היתערבות בשלב הנוכחי ימנע אפשרות לשינוי המצב שיהפוך למעשה עשוי, יפגע באופן ממשי בזכויותיהם ואף יביא לריקון מתוכנה של הוראת התקנות בדבר מתן פסק-דין בהעדר הגנה.

בדומה נקבע גם בנסיבות דומות (בעיניין דחיית בקשה למתן פסק-דין על יסוד כתבי הטענות בהתאם לתקנה 63(ב)(16) בתקנות): "ככלל, ערכאת העירעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליך, והלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות המורות על המשך בירור של ההליך לגופו. היתערבות בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בהחלטה או שקיים חשש לניהול סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן. הטעם העומד בבסיס הלכה זו הוא שסיום ההליך טרם בירורו לגופו הוא אמצעי דיוני קצוני השמור למקרים חריגים בלבד" (רע"א 5500/23 פלונית נ' ג'ונסון אנד ג'ונסון (10.10.2023)‏‏, כבוד השופטת ר' רונן, פסקה 8 והפסיקה הנזכרת שם).

...

דיון והכרעה כאמור בפתח הדברים, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא צורך בקבלת תשובה מטעם מי מהמשיבים.

כך אמנם נקבע אגב דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה: "הוראת בית המשפט המחוזי נועדה לקדם את בירור התביעה... לאור כל האמור, ובשים לב להלכה הפסוקה ולפיה ערכאת הערעור לא תתערב ככלל בהחלטות הערכאה הדיונית, שמשמעותן המעשית היא המשך בירור ההליך לגופו, אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור" (רע"א 7653/23 קירש נ' יצחק אמר - חברה לבניה והשקעות בע"מ (28.1.2024)‏‏, כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ, פסקה 13 והפסיקה הנזכרת שם (להלן – עניין קירש)).

מכל הטעמים האמורים, בקשת רשות הערעור נדחית.