אחת המורות תיארה שהתקופה לאחר הצגת הסירטון היתה התקופה הקשה בחייה; אחרת תיארה שבעקבות החשיפה לסרטון חשו מי המורות בושה גדולה, כאב וחרדה; אחרות תיארו את הארוע כטראומה, כחוויה של פגיעה, היתעללות ופגיעה או הטרדה מינית, רמיסה, כאילו "הבית נהרס". שתיים מהמורות ציינו שהן מצפות ממשרד החינוך שיגן עליהן וימצא פיתרון הולם.
השימוע היתקיים בנוכחות התובע וב"כ, המנכ"ל, הגב' סוניה פרץ סמנכ"לית ומנהלת אגף בכיר כח אדם בהוראה, מנהל המחוז, עו"ד איריס שלו-טל, הגב' נטלי אטדגי עוזרת המנכ"ל.
בתמצית, העלו התובע וב"כ בשימוע את הטענות הבאות: חלף פרק זמן של למעלה מחמש שנים מאז הארוע ואין הצדקה להטלת עונש מתמשך על התובע, במיוחד כשמדובר בטעות ובהיעדגר עבירה משמעתית או פלילית; היה על משרד החינוך לשתף את התובע בבירור שנערך מול המורות; הבדיקות שערכה המפקחת הן מגמתיות וכך גם הבדיקות שנעשו מול גורמים אחרים; אין מקום לקבל תפקיד חלופי במסגרת הדרכה בפסג"ה – אין מדובר בתפקיד ניהולי ההולם את כישוריו של התובע; אם התובע יוחזר לתפקידו ההיתנגדות תעלם ותוסר תוך ימים ספורים והדברים ישובו למסלולם; הפגיעה בתובע אינה הוגנת ודוקא בגלל האשמה שהוטחה בו הוא מיתעקש להשאר במערכת.
...
אנו דוחים את הטענה בדבר שקילת שיקולים זרים הנוגעים לקירבה משפחתית של מנהלת בית הספר או גורמים אחרים בקהילת בית הספר או בישוב.
שוכנענו שבהחלטה השניה נבחנו השיקולים הללו.
על יסוד כל האמור והמפורט לעיל, אנו קובעים שאין הצדקה להתערבות בית הדין בהחלטה השניה.
