התעלמות מצד הרשות המקומית

בעיניין טענת המשיבה לאכיפה בררנית ושימוש לרעה בהליכי המשפט אומר, כי אין להיתעלם מההליך האזרחי הנוסף שמתנהל כנגד המשיבה וכן ההליך הפליל, אשר החל לאחר שהמשיבה הגישה את בקשתה להשפט בגין הקנס שניתן כנגדה.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט שלמה איזקסון בהחלטתו בעיניין רשות השידור (ראו בב"נ (שלום ת"א) 2406-06-19 וועדה מקומית לתיכנון ובניה-גבעתיים נ' ניצני הפסגה בע"מ (16.6.22)): "הגשת מספר הליכים שונים, במקביל, מצד הרשות המקומית בגין אותו מיתחם השידור ואותו המקרקעין, לאחר שמשך מעל 50 שנים שקטה הרשות המקומית על שמריה, מעלה תהייה שמא השיקולים העומדים בבחירת ההליך הנוכחי שבפניי, דהיינו הגשת בקשות לצוי הפסקת שימוש במתקנים במיתחם השידור הנם שיקולים זרים ולא רלוואנטיים ובעצם נעשה מצידה שימוש לרעה בהליכי משפט, כמנוף להשגת הישגים בהליכי משפט מקבילים" מכלל האמור לעיל, שוכנעתי כי העתרות לבקשה לצוו הפסקה שפוטי במקרה הנידון כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות המצדיק את דחיית הבקשה.

...

ביום 24.1.23, התקיים דיון נוסף בבקשה, בה העלו הצדדים טענות נוספות, בין היתר בעניין סמכויות הרשות לאכיפת דיני המקרקעין, הפקעת הקרקע ע"י עיריית אור יהודה, ייעוד הקרקע ועוד, וכן סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה. לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי על הסף לנוכח אכיפה בררנית כנגדם וכן בשל ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

כאמור, סעיף 236 לחוק המפורט מעלה, קובע כי לבית המשפט שיקול הדעת באם להיעתר לבקשה או לדחותה, כך כלשונו "רשאי להורות על צו" מכאן שעל בית המשפט להכריע ותוך הישענותו על "ראיות לכאורה" לביצוע השימוש האסור ובענייננו עולים קשיים רבים אשר מונעים ממני ליתן צו הפסקה שיפוטי ובכלל זה המחלוקת הבסיסית בדבר הבעלות על המקרקעין, קיומו של רישיון העסק, התוכנית הרלוונטית החלה על המקרקעין ועוד המיועדות לבירור עובדתי/משפטי מעמיק.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט שלמה איזקסון בהחלטתו בעניין רשות השידור (ראו בב"נ (שלום ת"א) 2406-06-19 וועדה מקומית לתכנון ובניה-גבעתיים נ' ניצני הפסגה בע"מ (16.6.22)): "הגשת מספר הליכים שונים, במקביל, מצד הרשות המקומית בגין אותו מתחם השידור ואותו המקרקעין, לאחר שמשך מעל 50 שנים שקטה הרשות המקומית על שמריה, מעלה תהייה שמא השיקולים העומדים בבחירת ההליך הנוכחי שבפניי, דהיינו הגשת בקשות לצווי הפסקת שימוש במתקנים במתחם השידור הינם שיקולים זרים ולא רלוונטיים ובעצם נעשה מצידה שימוש לרעה בהליכי משפט, כמנוף להשגת הישגים בהליכי משפט מקבילים" מכלל האמור לעיל, שוכנעתי כי היעתרות לבקשה לצו הפסקה שיפוטי במקרה הנדון כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות המצדיק את דחיית הבקשה.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

בנוסף לאמור טענו המערערים כי טעה בית משפט קמא משלא נתן משקל הולם לנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה ולנסיבותיהם הייחודיות של המערערים, בעיקר למעשי ההדחה, התמיכה, הסיוע והעידוד מצד הרשות המקומית כלפיהם לבצוע עבודות הבנייה, כפי שאלה עולים מתצהירו של ראש המעוצה המקומית שהוגש לבית משפט קמא.

כבוד השופט עלי דחה בקשה להטיל כפל שווי וכך הוא כתב בתיק תו"ב (קריות) 5761-09-13 ועדה מקומית לתיכנון ובנייה "לב הגליל" נ' עאסלה (12.07.2016) שבו תיעד את היתרשמותו מהתנהלות המשיבה: "במהלך הדיון עוררתי את השאלה מדוע בתיק זה דוקא ביקשה המאשימה להטיל כפל שווי, בעוד שבמקרים אחרים – ובפניי נדונים עשרות אם לא מאות תיקים מסוגו של תיק זה (אם כי לא בהכרח בהיקפו) – לא מבקשת המאשימה להטיל חיוב זה. ב"כ המאשימה ציינה כי מדיניות הוועדה היא לבקש הטלת כפל שווי במקרים בהם ייעוד המקרקעין חקלאי, ועבודות הבניה מבוצעות תוך הפרת צוים וכאשר מדובר בבניה בשטח גדול. ב"כ המאשימה הבהירה כי אלה הם קווים מנחים שלפיהם היא פועלת. עם זאת, הובהר כי לעת הזו אין הנחיות המתוות את המדיניות והמאשימה עמלה על גיבוש מדיניות, שתוצג בפני הגורמים המוסכמים לשם אישורה כהנחיות מחייבות. ב"כ המאשימה אף הבהירה כי בועדות תיכנון אחרות, גובשה מדיניות מחייבת אך בועדה זו, טרם גובשה מדיניות מסיבות שונות, ובכללן שינוי מבני שהועדה עתידה לעבור". ובהמשך היתייחס כבוד השופט עלי לשני תיקים שהובאו בפניו שאינם נופלים בחומרתם מן התיק שנדון בפניו (וכפי שעוד יפורט אינם נופלים בחומרתם מן התיק שלפניי) : "אלא שלא ניתן להיתעלם מכך שהמאשימה לא הניחה מניח את הדעת לתוצאה לפיה במקרים דומים בנסיבותיהם – לא ביקשה להטיל כפל שווי ונותרה תוצאה שמפלה את הנאשם; כל זאת בהיעדר הנחיות ברורות שמבהירות באלו מקרים נוהגת המאשימה לבקש להטיל כפל שווי. מצב דברים זה מביא אותי למסקנה שיש לדחות את בקשת המאשימה לחיוב הנאשם בכפל שווי". יצויין כי באותו פסק דין דחה בית המשפט השלום בקריות בקשת המאשימה להטיל כפל שווי לפי סעיף 219 לחוק.

...

נקבע בגזר דינו של בית משפט קמא ,כי דין טענת המערערים לאכיפה בררנית באשר לעצם הפעלת סעיף 219 לחוק להידחות, שכן מבחינה משפטית הסנקציה הקבועה בסעיף 219 אינה סנקציה פלילית כי אם אזרחית; על כן, ספק אם ניתן להעלות טענת הגנה מן הצדק המתייחסת לסנקציה כזו.

בעניין שמא הנ"ל התייחס כב' הנשיא שפירא לשיקולים המנחים את בית המשפט עת הוא נדרש להפעיל את סמכותו לפי סעיף 219 לחוק וקבע כי: "סבור אני כי לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם יחוייב נאשם בתשלום קנס נוסף בשיעור של כפל שווי המבנה נשוא כתב אישום. עם זאת, הדעת נותנת כי ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו, כאשר ההפרה של הוראות חוק התכנון והבניה היא הפרה חמורה בנסיבותיה. כך למשל, סבור אני שיש לעשות שימוש בענישה הקבועה בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה, במקרים בהם מורשע נאשם בעבירה של אי קיום צו בהתאם להוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. כמו כן, ראוי לעשות שימוש באמצעי עונשי זה במקרים של בניה רחבת היקף, כאשר הבניה משמשת שימוש מסחרי, כל זאת כדי למנוע כדאיות כלכלית לבניה מסוג זה ללא היתר. על זאת יש להוסיף מקרים בהם מבוצעת הבניה בניגוד לצווים מנהליים ושיפוטיים או שמדובר בבניה במקום בו ידוע היה מלכתחילה כי לא ניתן יהיה לקבל אישורי בניה. כמו כן, ניתן להביא שיקולים לחומרא ובמסגרת זו גם את האפשרות לגזור קנס בהתאם להוראות סעיף 219 לחוק העונשין, וזאת כאשר נאשם מנהל את הדיון בבית המשפט באופן שמאריך את הדיון שלא לצורך, וזאת במקרים מתאימים וחריגים. כאמור, הרשימה אינה סגורה ועל בית המשפט יהיה לבחון כל מקרה לגופו על-פי אמות מידה אלו ובמקרים בהם נסיבותיו של המקרה חמורות במיוחד, ראוי לעשות שימוש בסעד העונשי החריג של גזירת קנס בשיעור של כפל שווי הבניה". וכן ראו בעניין זה ע"פ 1117/06 (חי') ועדה מקומית לתכנון ובניה גבעות אלונים נ' עואלי רביע (14.01.2007); ע"פ (חי') 24261-02-10 קחיזי נ' מדינת ישראל (03.06.2010); ע"פ (נצ') 21194-07-10 פישל נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון (07.04.2011) הנה כי כן, גבולות גזרתו של סעיף 219 אינם ברורים והוא נשמר למקרים שבהם יורשעו נאשמים בעבירות חמורות לפי דיני התכנון והבנייה.

כבוד השופט עלי דחה בקשה להטיל כפל שווי וכך הוא כתב בתיק תו"ב (קריות) 5761-09-13 ועדה מקומית לתכנון ובנייה "לב הגליל" נ' עאסלה (12.07.2016) שבו תיעד את התרשמותו מהתנהלות המשיבה: "במהלך הדיון עוררתי את השאלה מדוע בתיק זה דווקא ביקשה המאשימה להטיל כפל שווי, בעוד שבמקרים אחרים – ובפניי נדונים עשרות אם לא מאות תיקים מסוגו של תיק זה (אם כי לא בהכרח בהיקפו) – לא מבקשת המאשימה להטיל חיוב זה. ב"כ המאשימה ציינה כי מדיניות הועדה היא לבקש הטלת כפל שווי במקרים בהם ייעוד המקרקעין חקלאי, ועבודות הבניה מבוצעות תוך הפרת צווים וכאשר מדובר בבניה בשטח גדול. ב"כ המאשימה הבהירה כי אלה הם קווים מנחים שלפיהם היא פועלת. עם זאת, הובהר כי לעת הזו אין הנחיות המתוות את המדיניות והמאשימה עמלה על גיבוש מדיניות, שתוצג בפני הגורמים המוסכמים לשם אישורה כהנחיות מחייבות. ב"כ המאשימה אף הבהירה כי בוועדות תכנון אחרות, גובשה מדיניות מחייבת אך בוועדה זו, טרם גובשה מדיניות מסיבות שונות, ובכללן שינוי מבני שהוועדה עתידה לעבור". ובהמשך התייחס כבוד השופט עלי לשני תיקים שהובאו בפניו שאינם נופלים בחומרתם מן התיק שנידון בפניו (וכפי שעוד יפורט אינם נופלים בחומרתם מן התיק שלפניי) : "אלא שלא ניתן להתעלם מכך שהמאשימה לא הניחה מניח את הדעת לתוצאה לפיה במקרים דומים בנסיבותיהם – לא ביקשה להטיל כפל שווי ונותרה תוצאה שמפלה את הנאשם; כל זאת בהעדר הנחיות ברורות שמבהירות באלו מקרים נוהגת המאשימה לבקש להטיל כפל שווי. מצב דברים זה מביא אותי למסקנה שיש לדחות את בקשת המאשימה לחיוב הנאשם בכפל שווי". יצויין כי באותו פסק דין דחה בית המשפט השלום בקריות בקשת המאשימה להטיל כפל שווי לפי סעיף 219 לחוק.

המשיבה לא נתנה הסבר המניח את הדעת לחוסר האיחדות שדבק בהפעלת המנגנון האמור בסעיף 219 והעדר הסבר, מוביל למסקנה כי המשיבה פעלה בחוסר אחידות וכי תחושת הצדק נפגעה.

על מנת לקדם את השלמת התהליך מול הבנק פנו המשיבים, באמצעות בא כוחם, לעו"ד זמר, ואז התברר להם כי הסכם השתוף לא נרשם, הואיל וקיימת בעיית פארצלציה במיגרש תוך שהתברר כי היה ידוע למנוחה ונציגיה כי סימוני החלקות אינם תואמים את רשומם בלישכת רישום המקרקעין וכי קיימת הסכמה כלשהיא מצד הרשות המקומית לתיקון האמור.

לטענת המשיבים, המוכרת ונציגה המשיכו להיתעלם מפניותיהם הרבות של המשיבים, בטענה כי מיסמכי המכר הועברו לארכיב ועל כן על המשיבים לפנות לעורכי דין אחרים, אשר טיפלו ברשום, משמע במקום שהמוכרת תקיים את חיוביה, היא שלחה את המשיבים למסע חפוש אחר מסמכים יסודיים, אשר היה עליה, כמוכר המקרקעין, להמציא על פי ההסכם.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן בו הסכם המכר שנחתם בין המוכרת למשיבים מיום 20.4.2012 מבוטל.

אני מורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיבים על הנכס מושא ההליך ברחוב רבוצקי 57 רעננה הידוע כחלקה 846 בגוש 6581.

המשיבים ישלמו שכר טרחת המבקשים והוצאותיהם בסך של 85,000 ₪.

בהיתעלם מכך שמעיון באותה תעודת עובד ציבור עולה כי חלק מהשימושים במקרקעין אינם בעלי זיקה לסיווג חקלאות (חלק סווגו "תעשייה" ו-"משרדים (בתעשייה")), ממילא אין ב"סיווג" שימוש כזה או אחר של פקיד (בכיר ככל שיהיה) ברשות המקומית, כדי להוות קביעה מחייבת בעבור התובעת לעניין התרת השימושים.

במילים אחרות, משמעות הסווג של חלקים במקרקעין מצד הרשות המקומית מחייב רק במישור היחסים שבינה לבין הבעלים/השוכרים בפועל, מבלי שיש לכך כל משמעות למישור היחסים שבין התובעת לנתבעים.

...

על רקע האמור, עתרה התובעת לסעדים הבאים: צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים ו/או מי מהם לעשות כל שימוש שאינו כדין במקרקעין, לרבות איסור כל שימוש במבנים האמורים.

הנני נעתרת לסעד הסילוק והפינוי מהמקרקעין של מבנים 3, 4 ו-5.

מתוך התחשבות במגבלות משבר הקורונה נכון למועד פסק הדין וכן על מנת לאפשר תקופת התארגנות והיערכות מספיקה, הנני מורה ששני הצווים הנ"ל ייכנסו לתוקפם מיום 1/7/20.

הנני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 בתשלום דמי שימוש ביחס לתקופה בת 7 השנים שבין 14/9/09 ועד 13/9/16 אשר יסתכמו בסך של 1,247,643 ₪ (הסכום הסופי שצוין בסיפת סעיף22 לעיל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מאמצע התקופה ועד למועד הגשת התביעה).

בגדרי ערעורים אלה מבוקש ביטולו של פסק הדין אשר ניתן בת"א 43786-03-15 ובת"א 44743-11-15 על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' שוורץ) ביום 24.3.2020, ואשר בגדריו נקבע כי ההסכמים האמורים נגועים באי-חוקיות, ולא ניתן לאכוף אותם אף בהיתחשב בנסיבות של הסתמכות, שהוי וחוסר תום-לב מצד הרשות המקומית.

מצד שני עומדות המשיבות, לגביהן נקבע כי יזמו את התניות החוזיות הבלתי חוקיות ואף העמידו את הכללתן כתנאי מצידן; ביטלו את ההסכמים תוך שהוי ניכר; ניסו, שלא בתום לב, הן להנות מאותם הסכמים והן להתייחס אליהם כבטלים, בהתאם לאנטרס המשתנה שלהן; והפלו את המערערים לרעה בשעה שהתעלמו מאי-חוקיות דומה בהסכמים דומים עם אחרים.

...

ועדיין, התוצאה היוצאת תחת ידנו הינה שדין הערעור להידחות.

נראה על כן שהמקום בו יכול ויינתן סעד על יסוד טענותיהם של המערערים לעניין ההסתמכות ונזקים שנגרמו להם עקב ההסתמכות (ולרבות עקב העיכוב בשיגור הודעת הביטול), הינו בתביעה כספית, אם וכאשר יחליטו המערערים או מי מהם להגישה (וזאת בלא להביע, דעה, מראש, על תוצאתה של תביעה שכזו, מחד, או להפחית מקביעות של בית המשפט קמא שיכול ותהיינה רלבנטיות לעניין זה, מאידך).

מכל מקום, הנפקות של מידת ההסתמכות שמורה לדיון בתביעה כספית, אם וכאשר יחליטו המערערים או מי מהם להגישה, וסבור אני שאין מקום לקבוע בהקשר זה, מראש, עדיפות למשפחת דיל על קבוצת יציב או להיפך.