הצדדים חלוקים ביניהם לגבי פרטי ההתרחשות כמו גם לגבי קבילותן ומשקלן של ראיות מסוימות, וכנגזרת מכך גם בשאלה אם הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו.
אין מחלוקת על כך שביום 13.8.2016 יצא הנאשם רכוב על קטנועו מביתו שבשכונת יד אליהו לכיוון חוף ימה של תל אביב הנמצא במרחק של כ-3 ק"מ. על הקטנוע הרכיב חבר בשם דוד ועל רצפתו הניח צידנית.
הסניגורית הגישה ראיות שונות ובהן מפה של מסלול נסיעתו של הנאשם בקטנוע, דו"ח האירועים של המישטרה, נהלים שונים הנוגעים לטפול בבעלי חיים על ידי הרשויות (אחד של משרד החקלאות ואחד של המישטרה) וכן כתב אישום ותעוד וידאו של מקרה של גרירת כלב באמצעות מכונית.
עם זאת, אין מחלוקת שהמשפט הישראלי אינו רואה בבעלי החיים משום חפץ שבעליו יכול לעשות בו כרצונו.
כמו כן, העובדה שהסניגורית מצביעה על כך שכתבי אישום בגין היתעללות בבעלי חיים מוגשים בדרך כלל בגין מעשים סדיסטיים מובהקים, אינה מקימה לנאשם הגנה מן הצדק או מלמדת כי לא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום או שהיה צריך להסתפק בנקיטת צעדים מינהליים נגדו מכוח עיקרון שיוריות המשפט הפלילי.
...
אינני מקבל את העדויות על כך שהנאשם נהג במקטע הדרך האחרון במהירות של 30-40 קמ"ש, שכן הן נסמכות על הערכה של הולכי רגל בלבד, ואני אף סבור שבמצבו של פדרו-בנצי בקטע האחרון של הדרך, נהיגה במהירות ייתכן שהייתה מובילה לגרירתו על גחונו.
עם זאת, אני סבור כי את טענותיו בעניין זה היה הנאשם יכול להעלות במסגרת הליכים אזרחיים שהיה נוקט בהם, אך בוודאי אין בכך שהכלב נלקח ממנו שלא לפי הוראות החוק, אחרי שהתאכזר אליו, כדי לשחרר אותו מנשיאה באחריות פלילית למעשיו.
לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של התעללות בבעל חיים לפי סעיף 2 לחוק צער בעליי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994.
