התעללות בקטין בידי אחראי - ערעור על הכרעת דין וגזר דין

לפני בקשה להורות על משפט חוזר מכח סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט, או: החוק) בעיניינו של המבקש, אשר הורשע בשורה של עבירות היתעללות בקטין על ידי האחראי עליו, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); במספר רב של עבירות תקיפת קטין בידי האחראי עליו הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; ובמספר עבירות של תקיפת קטין בידי האחראי עליו הגורמת חבלה חמורה, לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק.

בתאריך 08.05.2014 בית משפט זה (כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור, וכב' השופטים: נ' הנדל ונ' סולברג) דחה ב-ע"פ 2950/11, פה אחד, את עירעורו של המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

...

המשיבה טוענת מנגד כי יש לדחות את הבקשה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, לגישת המשיבה יש לדחות את הבקשה על הסף משום שהמבקש לא קיים את רכיב גזר הדין הנוגע לתשלום הפיצוי לנפגעי העבירה.

נוכח כל זאת, אני סבור כי אין בראיות אליהן הפנה המבקש "משקל סגולי" מספיק כדי לשנות את תוצאות המשפט, בין לבדן ובין בהצטרפן לראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, כנדרש בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

אני סבור כי התצהירים שהגיש המבקש אינם עולים כדי ראיות חדשות, אשר עשויות לשנות את תוצאות המשפט בעניינו של המבקש, וכי הם אף אינם מעלים חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין.

סיכומם של דברים – הבקשה שלפני איננה מגלה עילה המצדיקה כי אורה על עריכת משפט חוזר, ועל כן הבקשה נדחית בזאת.

רקע הדברים בשנת 2013 הוגש נגד המבקש כתב אישום המגולל מסכת קשה וארוכת שנים של היתעללות מינית, פיזית ונפשית כלפי בתו הקטינה, ילידת 1996 (להלן: המתלוננת), אשר החלה בהיותה כבת שמונה, טרם עלייתם ארצה מאוקראינה בשנת 2009, ונמשכה עוד ארבע שנים לאחריה.

כתב האישום כלל שני אישומים שבמסגרתם יוחסו למבקש ריבוי של עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע לפי סעיפים 351(א) ו-351(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק ותקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק; עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

בגזר הדין שקל בית המשפט קמא, לחומרה, את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מין בתוך המשפחה ואת עוצמת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים שבבסיסן; את הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות, לרבות ניצול מרותו של המבקש ושליטתו על המתלוננת, ובאופן מיוחד את הנזק הנפשי הקשה שניגרם למתלוננת; ואת אי-נטילת האחריות מצידו של המבקש.

בסופו של יום, הושת על המבקש עונש מאסר בפועל למשך 24 שנים; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לתקופה של 3 שנים מיום שיחרורו על כל עבירת מין או אלימות שהנה עבירת פשע; וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 100,000 ש"ח. המבקש ערער לבית-משפט זה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

...

בהקשר זה, מקובלת עלי הערתה של השופטת ברק-ארז, בפסק הדין כי מצער ביותר ניסיונו של המבקש – החל בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא והמשך בבקשה לגילוי ראיות בהליך הערעור בבית משפט זה - להשתמש בטלטלות הנפש שעברה בתו, כנגדה.

לפיכך, גם טענתו לעניין זה במסגרת הבקשה דינה להידחות.

מכל הנימוקים אשר פורטו לעיל, הבקשה נדחית.

לפניי בקשה שנייה להורות על קיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 בעיניינו של המבקש, שהורשע בעבירות של היתעללות בקטין או בחסר ישע בידי אחראי לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפת קטין או חסר ישע בידי אחראי הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; ותקיפת קטין או חסר ישע בידי אחראי הגורמת חבלה חמורה לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק העונשין.

כתוצאה ממעשיהם נגרמו לקטינים חבלות שונות, ולצעיר הקטינים (להלן: א') נגרם נזק מוחי בלתי הפיך שהותירו במצב של "צמח". בגין מעשים אלה נגזרו על המבקש 24 שנות מאסר בפועל; שנה וחצי מאסר על תנאי (כמפורט בגזר הדין); ותשלום פיצויים לנפגעי העבירה בסך כולל של 700,000 ש"ח. יוער כבר עתה כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי נקט עורך הדין אריאל עטרי (להלן: עו"ד עטרי), שייצג את המבקש, בטקטיקת הגנה פסיבית שבמסגרתה, בין היתר, נימנע מלחקור את עדי התביעה; לא היתנגד להגשת מסמכים שונים; ונמנע מלהעיד עדים מטעם ההגנה.

המבקש הגיש ערעור הן על הכרעת הדין, הן על חומרת העונשים שהוטלו עליו לבית משפט זה, שנידחה פה אחד על כל חלקיו (ע"פ 2950/11 חן נ' מדינת ישראל (8.5.2014); (להלן: פסק הדין בעירעור)).

...

מדובר אם כן בבקשה נוספת לקיים משפט חוזר באותה "עילה", ואיני סבור שיש להיעתר לה (ראו והשוו: מ"ח 4112/22 שקלים נ' מדינת ישראל רשות המיסים, פסקה 4 (3.7.2022); מ"ח 9530/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-7 (25.8.2020) (להלן: עניין פלוני)).

למעלה מכל זאת, לאחר שעיינתי במסמכים איני סבור כי המבקש הראה שמדובר במסמכים בעלי "משקל סגולי" מספק, שיש בו כדי לשנות מתוצאת המשפט (ראו והשוו: מ"ח 3551/22 שטיינברגר נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (31.5.2022)).

הבקשה נדחית אפוא.

]השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על הכרעת דינו מיום 19.7.2021 וגזר דינו מיום 13.4.2022 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטים נ' זלוצ'ובר, סג"נ, ש' פרידלנדר ו-ד' כהן) בתפ"ח 21632-01-19, בהם הורשע המערער בעבירות של אינוס במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע, מעשים מגונים והדחה בחקירה, ונגזרו עליו 11 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים.

היא אף ציינה בעדותה כי המתלוננת סובלת מהפרעות אכילה, היא חווה "פלשבקים" למעשי המערער, סובלת מסיוטים בלילה ומדיכאון, מכונסת בעצמה, מנותקת מסביבתה ואף ניסתה להיתאבד – סימפטומים שגם הם שכיחים בקרב קטינים שעברו היתעללות מינית (למשל: עמ' 407, שורות 33-31; עמ' 408, שורות 2 ו-30-23; עמ' 409, שורות 10-1; עמ' 413, שורות 32-20; עמ' 414, שורות 8-1).

העירעור על גזר הדין נקודת המוצא היא כי אין ערכאת העירעור נוהגת להתערב בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או כאשר העונש סוטה באופן קצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות העניין (ע"פ 7868/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (19.3.2023); ע"פ 4099/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.12.2022); ע"פ 3633/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (9.11.2022)).

...

בהתייחס לטענת המערער כי מדובר בעלילת שווא שהומצאה על ידי אם המתלוננת, צוין כי אמנם במועד הגשת התלונה היה סכסוך "פעיל" בין המערער לבין האם, וכי התלונה הוגשה בעקבות "לחץ" שהפעילה האם על המתלוננת לספר אם מישהו מקרובי המשפחה פגע בה. עם זאת, אין בכך כדי לשנות את המסקנה החד-משמעית לפיה המעשים שהמתלוננת פירטה אכן התרחשו ותלונתה היא תלונת אמת.

עדיין, כדי להגיע למסקנה שהתוצאה הסופית אינה מוטעית אדריך עצמי בהוראות שעניינן "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", כפי שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

כמבואר להלן, לאחר שעשיתי כן, הגעתי למסקנה שיש מקום להתערב במידת מה בעונשו של המערער.

בהתחשב בנסיבות העניין דנן ובפסיקה עליה עמדתי לעיל (ובמרכזה הפסיקה אליה הפנה גם בית המשפט קמא), הגעתי למסקנה כי המתחם שנקבע על ידי בית המשפט קמא (9-15 שנים) היה מחמיר ובמידה משמעותית מהמתחם ההולם, שעומד לדעתי על 7-12 שנות מאסר.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2722/23 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' גורדון) שניתן ביום 14.3.2023 בת"פ 27692-06-21 תאריך הישיבה: ב' באייר התשפ"ג (23.4.2023) בשם המערערת: עו"ד יעל שרף בשם המשיב: עו"ד תאבת מונעם פסק-דין

ביום 19.2.2023 הורשע המשיב, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות הבאות: ריבוי עבירות של תקיפת קטין בידי אחראי הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק); פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 334 ו-335(ב)(2) לחוק; וכן ריבוי עבירות של היתעללות בקטין לפי סעיף 368ג סיפא לחוק.

דיון והכרעה לאחר עיון בגזר הדין של בית משפט קמא, ולאחר בחינת טענות הצדדים – אלו שהועלו בכתובים ואלו שנטענו בעל-פה – באתי לכלל מסקנה כי דין ערעור המדינה להיתקבל וכי עלינו להחמיר בעונשו של המשיב.

הלכה היא עמנו כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות בהן גזר הדין מגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ראו: ע"פ 7848/22 אנסארי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (2.5.2023); ע"פ 2880/23 מדינת ישראל נ' עיסא, פסקה 10 (25.4.2023); ע"פ 5836/22 יוגב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.4.2023)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בגזר הדין של בית משפט קמא, ולאחר בחינת טענות הצדדים – אלו שהועלו בכתובים ואלו שנטענו בעל-פה – באתי לכלל מסקנה כי דין ערעור המדינה להתקבל וכי עלינו להחמיר בעונשו של המשיב.

סבורני כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור – זאת, מאחר שהעונש שהוטל על המשיב אינו נותן ביטוי הולם לחומרתם המופלגת של מעשיו; לנסיבות ביצועם, אשר כוללות פגיעה חמורה בחסרי ישע שהיו נתונים למרותו; לעובדה שמדובר בעבירות המבוצעות בחדרי-חדרים שלא קל לגלותן כדי למצות את הדין עם מבצעיהן; וכן לרף הענישה הראוי והמקובל.

בהתאם, סבורני כי העונש שהוטל על המשיב אינו מבטא את מכלול השיקולים שמניתי לעיל, וכי אכן יש ממש בטענת המדינה כי בענייננו מתחם הענישה שתחילתו בשנת מאסר אחת בלבד אינו הולם את חומרת העבירות ואת נסיבות ביצוען על ידי המשיב.