ביום 24.1.2022 הורשעה המבקשת, ביחד עם הגרוש שלה (להלן: הנאשם העקרי), על פי הודאתם ובמסגרת עסקת טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות של היתעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); והפרת חובה של הורה או אחראי, לפי סעיף 337 לחוק.
כתב האישום המתוקן הוא תוצר של הסדר טיעון שנחתם בין הצדדים, בתום הליך גישור, שבמסגרתו הוסכם כי המשיבה תעתור בעיניינה של המבקשת לעונש של 18 חודשי מאסר, מאסר על תנאי, קנס ופצוי, ואילו המבקשת תוכל לטעון לעונש באופן חופשי.
לאחר בחינת עניינה של המבקשת בראי השיקולים שהותוו בעיניין שוורץ, ולא בלי היתלבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה.
שנית, באשר לסכויי העירעור, בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות, די אם אומר כי מוסכם על כל הצדדים שנסיבות ביצוע עבירת ההיתעללות במקרה דנן, הנן מיוחדות, ומכאן שאין המדובר בנסיבות שביחס אליהן ישנה פסיקה עניפה אשר מגדירה את מיתחם הענישה הנוהג.
...
לאחר עיון, ושמיעת טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפניי ביום 24.5.2023, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
לאחר בחינת עניינה של המבקשת בראי השיקולים שהותוו בעניין שוורץ, ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה.
אמנם, הערעור בעניינה של המבקשת מופנה רק כלפי גזר הדין, והלכה היא כי בנסיבות אלו הנטייה תהא שלא לעכב את עונש המאסר (ראו, בנוסף לפסק הדין בעניין שוורץ, גם: ע"פ 5132/20 סמנודי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (28.7.2020)), אך יחד עם זאת, סבורני כי קיימים, בנסיבות דנן, שיקולים נוספים אשר מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה:
ראשית, גזר הדין שהוטל על המבקשת קובע תקופת מאסר (16 חודשי מאסר) שהאפשרות שעד שיישמע ויוכרע הערעור שהגישה המבקשת ירוצה חלק ניכר ממנו, הינה ממשית.
אשר על כן, הבקשה מתקבלת.
