לחילופין עותרת התובעת לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, העסקה תוך אפלייתה בהיותה אשה, פיצוי בגין עוגמת נפש בעבור היתנכלות תעסוקתית על רקע מיגדרי וכן פיצוי בגין הפסדי השכר שנגרמו לה. התובעת העמידה את תביעתה על סך כולל של 565,946 ₪.
על פי הראיות שהובאו בפנינו, משקבע הרופא התעסוקתי כי התובעת אינה יכולה לשמש בתפקיד צוות החרום בעת הריונה (עמ' 34 שורות 19-20 לפרוטוקול), משגב' קסלר הממונה על קידום מעמד אשה ליוותה את התהליך ואף היתה בקשר עם נציבת שיויון ההזדמנויות בעבודה בסוגיה זו (נספחים 11-15 לכתב התביעה) ומשהתובעת כלל לא מחתה על שיבוץ זה בזמן אמת ולא טענה כנגדו.
...
בהמשך לכך, ביום 25.1.16, כתבה הגב' קסלר חוות דעת שהופנתה להנהלת החברה ולפיה היא סבורה שיש לבחון את טענות התובעת פעם נוספת לעומקן:
"... בהמשך לטענותיה של עינב נהון כי היא מופלית ובהמשך להיבטים המגדריים במכתבו של מאיר גרינפלד [שלא להמליץ על מעבר לקביעות בעניינה של התובעת - י.א.ש] ובהינתן כי עינב האישה הראשונה והיחידה בצוות חירום כאמור, אני סבורה כי בבסיס ההחלטה שלא ליתן לעינב קביעות מתעורר חשש לאפליה על רקע מגדרי, כזה המצריך לכל הפחות בדיקה נוספת.
משדחינו את טענות התובעת לאפליה על רקע מגדרי, וקבענו כי היחס שקיבלה לא היה מפלה, לא מצאנו לקבל את טענותיה להתנכלות תעסוקתית על רקע מגדרי ואישי, המבוססות על אותם האירועים ממש.
משקבענו כי שקילת המשך עבודתו של עובד עובר למועדי מתן קביעות בעבודה, ראויה ומתבקשת ומשמצאנו כי סיום העסקתה של התובעת נעשה כדין ומשיקולים ענייניים, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת החברה ודין התביעה להשבה לעבודה, לרבות הסעדים הכספיים הנגזרים מטענות התובעת - להידחות.
אחרית דבר
על יסוד כל האמור - התביעה נדחית.
