התנהגות בתקופת מאסר ושחרור אסיר

דעת המיעוט שניתנה מפי יו"ר הועדה גרסה כי אין לשחרר את המבקש שיחרור מוקדם, וזאת בשים לב לחומרת העבירה, למאפייניה האידיאולוגיים, לכך שהמבקש לא עבר טפול במהלך המאסר וממילא, על סמך כלל האמור, להעדר אינדיקאציה לזניחת האידיאולוגיה שביסוד המעשים ולהפחתת מסוכנותו של המבקש.

בהקשר זה, נטען כי לא ניתן לבסס את ההחלטה בעיניינו של קטין על סמך חזקה כוללנית לפיה אופי העבירות שביצע מעיד על מסוכנותו, מבלי להתייחס לנסיבות הספציפיות של העבירה, להתנהגותו בעת המאסר, להעדר מידע מודיעיני בעיניינו ולגילו הצעיר.

אחד מן המצבים הללו הוא עבריינות אידיאולוגית, אשר לגביה נקבע כי "כאשר מדובר בעבירה חמורה על רקע לאומני-אידאולוגי, תהיה האידאולוגיה כזאת או אחרת, אין הכרח להביא ראיות שלפיהן מהוה האסיר סיכון לציבור במובן זה שיבצע עבירה מסוימת אם ישוחרר. כמו כן, אין חובה שיהיה מידע שלילי מתקופת המאסר על-מנת להצביע על מסוכנות של אסיר. זאת ועוד, אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה, במיוחד בנסיבות שבהן אין המבצע נוטל אחריות על מעשיו" (בג"ץ 1920/00‏ ח"כ גלאון נ' ועדת השחרורים‏, פ"ד נד(2) 313, 325 (2000); ההפניות הושמטו – נ' ס').

...

לעמדת המשיבים יש לדחות את הבקשה, הן על הסף הן לגופה.

הכרעה לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, בהחלטת ועדת השחרורים, בבקשת הרשות לערער ובתשובה שניתנה לה, ונתתי את דעתי על טיעוני ב"כ הצדדים מזה ומזה ועל נימוקיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

המשיבים טוענים, כי התערבותו של בית המשפט בהחלטות מעין אלה "תוגבל בעיקר לאותם מקרים נדירים וקיצוניים בהם יוכח שההחלטה התקבלה עקב תרמית חמורה, עקב שחיתות בקבלת ההחלטה, או בחוסר סמכות". אשר להליך הקציבה בפני מפקד כוחות צה"ל באיזור, נטען כי מדובר בהליך מוסדר, "בדומה להליך הפניה לנשיא המדינה בישראל בבקשה לחנינה או להקלה בעונש". ראשיתו של הליך זה הוא בפניה של האסיר אל מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, ישירות או באמצעות לישכת יועמ"ש איו"ש. הבקשה מועברת להמלצתו של יועמ"ש איו"ש, אשר טרם גיבושה הוא שוקד על איסוף התשתית העובדתית, לצורך בחינת מסוכנותו של האסיר; היתנהגותו במהלך מאסרו; חומרת העבירה ונסיבותיה; וכן נסיבותיו האישיות של האסיר.

בבוא המפקד הצבאי לשקול בקשתו של אסיר לחנינה, הקלה בעונש או קציבת עונשו, הוא שוקל שיקולים שונים, וביניהם: טיב העבירה, נסיבות ביצועה, תוצאותיה, ונסיבותיו האישיות של האסיר, "שיקולים הדומים לשיקולים שנדרשת ועדת השחרורים המיוחדת המגבשת המלצות לנשיא המדינה בנוגע לקציבת עונשי מאסר עולם בישראל". עוד נימסר, כי שיקולים אלה נלקחים בחשבון גם בעת ניסוח ההמלצה מטעם יועמ"ש איו"ש, המופנית אל המפקד הצבאי.

...

לטעמי, דינו של סעד זה להידחות, ולו בשל סבירותה של ההחלטה, אשר ניתנה כדין ובסמכות, מבלי שנפל בה כל פגם המצדיק את ביטולה.

נמצאנו למדים, כי בהחלטתו בעניין "בקשה למתן חנינה" אשר הגיש העותר, באמצעות באי-כוחו, ביום 17.5.2015, רשאי היה המפקד הצבאי להקל בעונשו של העותר או לחון אותו, וזאת לאחר ששקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים לבקשה.

לנוכח שקילת כל השיקולים הרלוונטיים בעניינו של העותר, כפי שפורטו בהחלטה ובחוות דעת יועמ"ש איו"ש אשר נלוו אליה, וכפי שתוארו לעיל, דעתי היא כי החלטתו של המפקד הצבאי היא סבירה, ואין להתערב בה. אשר על כן, בניגוד לטענות העותר, אני סבור כי החלטת המפקד הצבאי נתקבלה כדין ובסמכות, היא מצויה בגדרי שיקול הדעת המוקנה למפקד הצבאי בעניין חנינה או הקלה בעונש, ולא עלה בידי העותר להראות כי נפל בה כל פגם אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. די בכך, לטעמי, כדי לדחות את הסעד הראשי המבוקש בעתירה.

אין מחלוקת שהתנהגותו בתקופת המאסר הנה חיובית, למעט מידע מודיעיני משנת 2005 לפיו הוא היה מעורב בסחר בסמים בין כותלי הכלא.

עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי עסק בסוגית הפרשנות של ההוראה המצויה בסעיף 3 לחוק לפיה הועדה לא תשחרר אסיר "אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשיחרור וכי שיחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". השאלה שנבחנה הייתה האם ניתן לכלול בביטוי "אינו מסכן את שלום הציבור" גם סכנה לציבור שאינה בשליטת האסיר, כדוגמת הסכנה הנובעת מכך שגורמים פליליים ינסו לפגוע באסיר המשוחרר ואף עלולים לפגוע בחפים מפשע שיהיו בסביבתו.

...

גם אם מקבלים אנו שהוועדה שגתה בכך שהכרעתה מבוססת כל כולה על אי הוצאתו לחופשות של המשיב, אין מתחייב מכך שיש להורות על שחרורו המוקדם.

משכך, החלטנו לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה.

הערעור מתקבל במובן זה שאנו מורים על ביטול התוצאה האופרטיבית של פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החזרת עניינו של המשיב לוועדה בכדי שתדון בו מחדש, תוך מתן משקל לכל השיקולים הנדרשים.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי למבקש, כמו לאסירים אחרים, אין כל זכות קנויה לצאת לחופשות בעודו במאסר וכי הסמכות בעיניין שיחרור אסירים הופקדה על פי חוק בידי השר לבטחון פנים שהאציל אותה לגורמים בשירות בתי הסוהר להם נתונה ההחלטה אם ראוי לאפשר חופשה לאסיר אם לאו.

בהפעילו את שיקול דעתו זה רשאי שירות בתי הסוהר להביא במניין שיקוליו, בין היתר, את נתוניו האישיים של האסיר, את היתנהגותו בעת המאסר ואת המסוכנות הנשקפת ממנו (ראו: סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] תשל"ב-1971; רע"ב 10426/03 מדינת ישראל נ' אביטל, פ"ד נח(6) 817, 820 (2004)).

...

דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לאחר שעיינו בהחלטת הועדה (רוב ומיעוט), במסמכים שהיו בפני הועדה וצורפו לכתבי הטענות, במיוחד בחוו"ד מב"ן, שהוא הגוף המקצועי בכל הקשור לשיחרור אסירים שסובלים מבעיות נפשיות, בגזה"ד של ביהמ"ש המחוזי ובפסק הדין של ביהמ"ש העליון בגינם מרצה העותר את מאסרו, בעברו הפלילי (לרבות שיחרורו המוקדם ממאסרו השני) ובמידעים החסויים, וכן בכתבי הטענות ובדברי ב"כ הצדדים בפנינו, הגענו למסקנה ששחרורו המוקדם של העותר בתנאי תוכנית רש"א יפחית עד לדרגה נמוכה את מסוכנותו של העותר.

איננו מתעלמים ממסוכנותו של העותר, כפי שעולה מהרצח שביצע שהיה במהלך טפול פסיכיאטרי, מעברו הפלילי, כאשר חזר לבצע עבירות זמן קצר לאחר ששוחרר מבית הסוהר, לרבות שחרור מוקדם, אך העותר שוחרר ממאסרו האחרון לפני 13 שנה ושחרורו המוקדם היה בשנת 1996, כשהיה בן 17 (ראה גיליון הרשעות הקודמות שצורף כנספח ד' לתגובת המשיב).

איננו מקלים ראש בהתנהגותו האלימה של העותר במהלך מאסרו, אך לא מדובר בהתנהגות מהזמן האחרון אלא מלפני מספר שנים, בטרם אשפוזו במב"ן, ויש להניח שהשיפור במצבו הנפשי של העותר גרם להפסקת האירועים האלימים בהם היה מעורב עפ"י המידעים.

...

אף אנו, כמו ד"ר בירגר, לא מתעלמים מכך שהעותר הוא בעל תובנה פורמאלית וחלקית למחלתו, אך כמו ד"ר בירגר, אף אנו סבורים שמעקב פסיכיאטרי כולל דיווחים של בי"ח רמב"ם והפסיכיאטר המחוזי במקרי הפרת תנאי השחרור, ומעקב וטפול ע"י עו"ס במהלך תקופת הרישיון, יביאו את מסוכנותו של העותר לרמה נמוכה.

לאור כל האמור לעיל, החלטת הוועדה נושא העתירה (בדעת רוב), לא התחשבה במידה הראויה באמור בחוו"ד מב"ן ובתוכנית רש"א, ומשכך היא מצדיקה היתערבות ערכאה שיפוטית.

אנו מקבלים את העתירה ומורים על שחרור העותר בתנאים הקבועים בחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (למעט התייצבות בתחנת מישטרה, שכן העותר יהיה במעצר בית באיזוק אלקטרוני), ובתנאי תוכנית רש"א מיום 10.4.11 שצורפה כנספח י' לעתירה, במיוחד מעצר בית באיזוק אלקטרוני, למעט יציאות למל"ל ולטיפולים ו/או מעקבים פסיכיאטריים עפ"י זימונים.