התנהגות במקום ציבורי העלולה להפר את השלום

כללי נגד הנאשמים הוגש כתב אישום שעניינו היתנהגות במקום צבורי שעלולה להביא להפרת השלום, עבירה לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

האם השתכללה עבירה של היתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור? לאחר שהצבתי לנגד עיניי את המבחנים שפותחו בפסיקה לתחולת העבירה, ויישמתי אותם על המקרה שלפניי, מצאתי שהעובדות שהוכחו במשפט משכללות את העבירה.

...

לאחר ששקללתי את המחדל עם התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט, מצאתי שהמחדל לא קיפח את הגנת הנאשמים במידה כזו שמצדיקה את זיכויים.

הרשעה בעבירות נוספות החלטתי שלא להרשיע את הנאשמים בעבירות נוספות מלבד העבירה שיוחסה להם מלכתחילה בכתב האישום לאחר שמצאתי שלא ניתנה לנאשמים הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירות אלה.

סוף דבר אני מרשיע את הנאשמים בהתנהגות במקום ציבורי שעלולה להביא להפרת השלום, עבירה לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין.

כללי הנאשם הורשע לאחר ניהול הליך הוכחות בהתנהגות במקום צבורי שעלולה להביא להפרת השלום, עבירה לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

...

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 י"ג), ולאחר שקלול מכלול הנסיבות והשיקולים במקרה דנא, אני סבור שמתחם העונש ההולם את המעשה נע בין מאסר מותנה שלצדו קנס או פיצוי, ועד למאסר קצר בעבודות שירות.

לאחר שנתתי דעתי לכלל הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ולאחר שהבאתי בחשבון את עונשו של שותפו של הנאשם לעבירה – הנאשם-3, הגעתי לכלל מסקנה שיש למקם את הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם, קרי, לגזור על הנאשם עונש של מאסר מותנה ופיצוי.

סוף דבר לאחר ששקלתי את רכיבי הענישה – סוגם, מידתם והשפעתם ההדדית, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בן חמישה חודשים שאותו לא יישא הנאשם אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירת אלימות ויורשע בה בדין בתוך התקופה או לאחריה.

לא אחת נקבע בפסיקה כי מעשים מסוג זה, המפרים את כללי הביקור במיתחם הר הבית, עשויים להקים עבירה של היתנהגות במקום צבורי העלולה להביא להפרת השלום, לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין (ראו, למשל, בש"פ 2712/96 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל (25.4.1996); בש"פ 5523/00 פדרמן נ' מדינת ישראל (8.8.2000)).

...

אף טענה זו דינה להידחות.

בהתקיים החשד הסביר, ובהתחשב ברגישות הגבוהה ובפוטנציאל הסיכון הטמון בהר הבית, בפרט בתקופה זו, אני סבורה כי התנאי שנקבע, המורה על הרחקה מהעיר העתיקה בירושלים למשך 15 ימים, הוא סביר ומידתי, ואינני סבורה כי היתה הצדקה להתערב בשיקול דעתו של הקצין שכך קבע.

סוף דבר – הערר מתקבל.

כאמור, העבירות בהן נחשדו העוררים הן אלה: היתנהגות העלולה להפר שלום הציבור, עבירה לפי סעיף 216(א)(4) לחוק שזו לשונו "מיתנהג במקום צבורי באופן העלול להביא להפרת השלום" – (עוררים 1-3) ו- הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק שזו לשונו "העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים" – (עוררים 4 ו- 5).

בנסיבות אלה, היתנהגות, שעלולה להפר את השלום, והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, מקימות עילת מעצר של מסוכנות.

...

לאור כל האמור, משלא מצאתי פגם בהחלטתו של מפקד התחנה, הנהנית מחזקת תקינות המעשה המנהלי, שלא להתיר קיום העצרת בנסיבות החריגות והמיוחדות ולנוכח המידע שעמד לנגד עיניו ומשלא מצאתי כי נפל פגם מהותי בהחלטה להורות על שחרור בתנאים בנסיבות, לא מצאתי מקום להורות על ביטול החלטת הקצין הממונה, למעט התערבות כאמור לעיל, במידתיות ההרחקה.

בהקשר זה, אין בידי לקבל טיעוני העוררים, כי לא קיים רציונל להרחקה דווקא מהעיר נצרת, וזאת בעיקר בשל היותה עיר מרכזית, בה בחרו העוררים לקיים את העצרת, ואשר מצדיקה את ההחלטה שהתקבלה על ידי הקצין.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על התערבות חלקית, בנוגע לתנאי השחרור כמפורט לעיל.

על רקע זה, יוחס למבקשים חשד לבצוע עבירה של היתנהגות במקום צבורי באופן העלול להביא להפרת השלום, לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

על רקע זה, ביקשה המשיבה לשחרר את המבקשים בתנאים הבאים: התייצבות לחקירה או משפט לפי דרישה; הרחקה מהרחובות המלך ג'ורג', ארלוזורוב, הנשיא, עזה, אגרון, רמב"ן וכיכר פריז (כולם בירושלים) למשך 60 יום; התחייבות עצמית וערבות צד ג' על סך 10,000 ש"ח; והפקדה כספית בסך 2,000 ש"ח. בתום הדיון קיבל בית משפט השלום את בקשת המשיבה בחלקה, והורה על שיחרור המבקשים בתנאים המהוים רק חלק מאלו שהתבקשו על ידי המישטרה: התייצבות לחקירה או משפט לפי דרישה; הרחקה מכיכר פריז בעת שמתקיימות במקום הפגנות למשך 60 יום; והתחייבות עצמית וערבות צד ג' על סך 10,000 ש"ח. המישטרה מיאנה להשלים עם החלטת בית משפט השלום, והגישה ערר לבית המשפט המחוזי בו טענה, בעקרו של דבר, כי החלטת בית משפט השלום אינה נותנת ביטוי ראוי למסוכנות הכרוכה בחסימת כבישים ללא היתר במהלכן של הפגנות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, כמו גם בהחלטותיהן של הערכאות קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ייתכן אף כי מסקנה זו עולה במישרין מהוראות סעיף 46(ב) לחוק, הכוללות בשיקולי השופט את מהות העבירה ואת עברו הפלילי של הנאשם" (עניין כיאל, בפסקה 7).

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.