התנגשות רכבים מול צד שמאלי ומול צד ימני קדמי

החלק שניפגע בברלינגו, הוא החלק הקידמי ימני.

שני הצדדים נסעו בכיכר, כאשר ביציאה מהכיכר ימינה נהג המונית חתך את רכבה – עקף אותה משמאל - על מנת להעלות נוסע/ת מתחנת האוטובוס או להוריד נוסע/ת לתחנת האוטובוס.

מעיון במיקום הפגיעות ברכבם, למול גרסאות הצדדים, עולה כי מיקום הפגיעות ברכבם מתיישב עם שתי הגרסאות שהונחו בפני.

לגירסתו של נהג המונית, ללא כל סיבה, לפתע פיתאום, היתנגשה בו נהגת הברלינגו מאחור.

...

לאחר ששמעתי את העדויות ולאחר שעיינתי בכל החומר בתיק, לרבות בתמונות שצולמו בסמוך לתאונה ולרבות בתמונות שצולמו לאחר התאונה, ולרבות בסרטון שהציג בפני התובע, אשר צולם לאחר התאונה, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על כתפי נהג המונית.

אני דוחה את טענת התובע כאילו מהתמלול עולה כי אביה של נהגת הברלינגו לקח אחריות על התאונה והודה באחריות לה. עיון בתמלול מעלה כי במספר מקומות מציין אביה של נהגת הברלינגו שמי שאחראי לתאונה הוא נהג המונית דווקא, ראו למשל עמוד 7, שורות 7-9, עמוד 6, שורה 9.

בשל כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת 500 ₪ הוצאות, וזאת תוך 30 יום מהיום.

כתוצאה מן ההיתנגשות ניזוק הצד הימני קדמי של רכב התובעים אשר הוכרז כ"אבדן גמור" (ר' נ/1).

נציג נתבעת 1 ונתבע 2 בעצמו טענו כי זו היתה הסיבה לכך שנתבע 2 לא יכול היה לצאת ממן המיתחם הזה אלא בחזרה לאחור, אל הכיוון שממנו ניכנס – כיוון שאין חולק על כך שמוצב בו תמרור של "אין כניסה". נהג הרכב הנוסף שניפגע – מר יוסי בן-נעים, העיד גם הוא בפני וסיפר: "... אני עמדתי בנתיב דרומה בדרך הרכבת, באתי לפנות שמאלה בצומת טי המדוברת, אני מניח שכבר יודעים, לכיוון מכלאת הכלביה, לא יכולתי לבצע פניה שמאלה בגלל שהרכב של הנתבע רצה לצאת מהנתיב וגם מצד שני היתה משאית שפרקה סחורה, היא עמדה חצי על המדרכה וחצי על הכביש (ר' בתצלום המסומן מס' 4 ומצורף לכתב התביעה – ר.ס.מ). בשביל לבצע את הפניה חיכיתי שרכב הנתבע ייצא משם ותוך כדי זה שאני בעצירה מוחלטת, רכב התובעת הגיע מהנתיב הנגדי וקרתה תאונה. ראיתי שרכב הנתבע בא לצאת ורכב התובעת בא ממול והם נפגשו אחד בשני. אני לא יכול לדעת באיזו מהירות נסע הרכב של התובעת, גם מהסיבה שהסתכלתי על רכב הנתבע וחיכיתי שהוא יצא. אני גם לא יכול להגיד אם הרכב של התובעת נסע ישר או היה בסטיה ימינה...". נתבע 2 אישר כי הבחין ברכב התובעים רק ברגע התאונה וטען כי לא ידע שהדרך בה נסע קודם לכן, תהיה חסומה: "... חשוב לי לציין לגבי ה"אין כניסה", אם היה לי ברור שאי אפשר לצאת, לא הייתי ניכנס.

...

לא נראה לי הגיוני שאני אסטה לכיוון שלו ושזה יעף אותי לצד השני.

לאחר ששמעתי את גרסאות שני הנהגים ונהג הרכב הנוסף(מר בן נעים) ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל.

נהג הרכב הנוסף, מר בן-נעים אמנם התקשה לומר האם רכב התובעים נסע ישר קדימה או שמא סטה ימין ואולם האופן שבו הוא תיאר את הסיטואציה, מלמד גם הוא בעיני על כך שרכב הנתבע היה במצב של נסיעה ולא במצב עצירה, שהרי הוא אמר: "...ראיתי שרכב הנתבע בא לצאת ורכב התובעת בא ממול והם נפגשו אחד בשני...". מפני כל הנימוקים דלעיל החלטתי לקבל את התביעה.

על מנת שלא להתנגש ברכב הנתבע, הסיט התובע את ההגה שמאלה ופגע ברכב שלישי שנסע בנתיב משמאלו וגרם לו לנזק.

היא העידה כי "נהג מונית יצא מהרכב, פתח את הדלת, הייתי בטוחה שהוא בא לראות אם קרה משהו, הוא הסתכל על הצד השמאלי ראה שלא קרה כלום סגר את הדלת ונסע. באותו רגע השוטר הגיע ופתחתי את החלון וצעקתי לו תכתבו אתה מספר של הרכב, השוטר שהגיע הספיק לרשום את המספר של הרכב שהוא נסע מהר כמו שהוא בא, אני הייתי בהלם. הייתי בטוחה שהוא בא לצאת לבדוק אם משיהו נפגע או לא נפגע. לי זה עשה נורא בלי שום קשר למה שקרה. אני נורא מיהרתי הייתי צריכה לאסוף את הילדים מהמסגרות, אמרתי תקשיב אם צריך מה קרה השוטרים היו למטה, אני יודעת שהשוטר הספיק לרשום את מספר הרכב ואמר לי את יכולה להשאר אמרתי שלא ונתתי לו את מספר הטלפון" (עמ' 5, שורות 5-12).

כן צירף התובע את חוות דעת שמאי (אותו שמאי שבדק את רכבו) של רכב שלישי שניפגע, אשר אף הוא נבדק יום לאחר קרות הארוע, ובעלת הרכב מתארת את המקרה באופן הבא: "רכב צד ג' פגע ברכבי כתוצאה מכך שמונית גרמה לרכב הפוגע לנזק ברכבי". נגרם לה נזק בחזית צד ימין ויש צורך להחליף כנף קדמית ימנית.

יתר על כן: על פי תרחיש התאונה, עת התובע היה באומדן נזקיו מול רכב צד ג', קיים קושי להאמין שדוקא מספר הרשוי של רכב הנתבע שורבב על דרך המקרה לידיו וכי "ייתפס" דוקא לנתבע כדי להטיל עליו את האחריות לתאונה.

...

כן צוין כי "כתוצאה מזה ניהיה פאנצר לקרי בנימין ופגיעה בכנף ימין לסיוון אברהם המונית עזב את המקום אין נפגעים...". לדו"ח הפעולה צורף נספח מיום 13.10.2016 בו כי "בהמשך לדו"ח פעולה הנ"ל ברצוני לציין כי בתום לב שכחתי לרשום את מספר ל.ז של המונית מספר ל.ז המונית הוא 9695026 לציין כי לא הבחנתי בתאונה שהיא מתרחשת". לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו לפניי ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

אכן, התובע שילם את חובו לרכב השלישי, אולם שוכנעתי כי הוא זכאי להיפרע עבור נזקו כתוצאה מהתנהלות רכב הנתבע, משרכב הנתבע לא נדרש במסגרת תובענה זו עבור נזקו של הרכב השלישי – לא מצד בעל הרכב השלישי ואף לא מצד התובע, אשר תובע אך בגין נזקו שלו.

סך הכל ישלם הנתבע סך של 3023 ₪ לתובע.

מנגד כל אלה קיימת גם המסקנה העולה מדו"ח בוחן התנועה כי הרכב סטה ממסלולו והיתנגש עם דופן שמאל במשאית: "רכב א' שנסע בכביש 375 מכיוון ביתר עלית לכיוון כללי בית שמש ביציאה מעקומה ימינה נהג סטה שמאלה חצה קו לבן רצוף והיתנגש עם דופן שמאל בחזית צד שמאל של משאית שהגיע ממול, לאחר הפגיע רכב פיאט היתהפך ונעצר על הגלגלים...לפי פיענוח דיסקת טכנוגרף נמצא שמהירות שיא אחרונה של המשאית 49.3 קמ"ש ובהמשך נרשמה האטה ונצא רטט תאונתי במהירות של 7.5 קמ"ש. משאית נמצאה בנתיב נסיעתה, לפי ממצאים ופיענוח דיסקת טכנוגרף אני קובע שהתאונה ארעה בנתיב נסיעת המשאית" לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל דיעה כי עדותן של חיה ונחמה הן בגדר עדות בלתי אמינה וגירסתו של יהושע אף היא בגדר זה. משכך לא נותר לי אלא לבכר את גירסתו של מוחמד ולקבוע כי יהושע סטה מנתיבו, עבר קו הפרדה רצוף והוא האחראי להתרחשות התאונה, יהושע הוא האחראי לפצוי נזקיו של מוחמד.

כך למשל, צוין בחוות הדעת כי יש להחליף את המראה הימנית קדמית, ציון זה מעלה תהייה שכן המראה ממוקמת וכלל לא ברור כיצד נזוקה.

...

באשר לתביעתו של מוחמד בגין הפסד ימי שכר, מצאתי כי דינה להידחות וזאת מן הטעם כי מוחמד לא הוכיח כי המשאית אכן תוקנה במוסך במשך 10 ימים כנטען על ידו.

סיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.

לאחר ששקלתי את העניין, ובהינתן כי הוכחה אחריות הנתבע לתאונה, מצד אחד, ובהינתן כי לא הוכח הנזק מצד שני, באתי לכלל מסקנה, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

מר פלאח העיד בפני כדלקמן: "בשעות הערב חזרתי הביתה מחורפיש לסמיע. באחד הסיבובים הופיע מולי טרקטורון . אני נהגתי ברכב. הופיע מולי טרקטורון במרחק של 10-15 מ', פיתאום סטה מהמסלול שלו. במסלול שלי ניסיתי לברוח , לא הצלחתי. יש שם מעקה ענק. שמאלה זה נגד כיוון התנועה. האטתי מהירות, הגעתי אני מעריך ל 20-25 קמש. הטרקטורון סטה מהמסלול שלו, היתנגש בו חזיתית בצד שמאל של רכבי, עלה למעלה, עיקם את כל החלק העליון של הרכב ועבר לצד השני. באותו רגע עצרתי, ירדתי מהרכב, לפחות לבדוק כי ראיתי אותם על הצד השני שלה כביש, אחד מהם היה על הריצפה ממש שכב, השני ישב. ניסיתי לעזור להם כמה שאפשר. הבת שלי נפגעה מזכוכיות של הרכב בפנים. כשאני ראיתי את הטרקטורון פעם ראשונה, הוא היה בנתיב שלו. אז הוא סטה מהמסלול.

מנגד, הנאשם העיד כדלקמן: "הייתי בטרקטור בכביש חקלאי בשטח. יצאתי מהשטח כדי להיכנס לעוד כביש חקלאי. נסעתי בסביבות 100 מ'. בעקומה ימינה נכנסתי בסיבוב והרכב היה סוטה מהנתיב. ניסיתי לברוח ולא הצלחתי. התנגשתי ברכב מצד שמאלי קדמי של הטרקטורון, והרכב מצד קדמי שמאלי. אני עפתי את הזכוכית ועל הגג. מי שהיה איתי על הטרקטורון עף מאחורי האוטו. הטרקטורון המשיך עד המעקה בנתיב שלי. אני עפתי על הגג, אח"כ נפלתי על הכביש. קמתי ובא עוד רכב עם חברים ונסעתי איתם לבי"ח. אחרי שקמתי הבחורה הזו החזירה את האוטו לנתיב, קודם שמה אותו ליד המעקה אחרי זה אבא שלה אמר לה להחזיר אותו לנתיב, לא איפה שהיה. החברים שהיו איתי ראו את זה". נוסע הטרקטורון, אנואר סרחאן, העיד כדלקמן: "יצאנו משטח חקלאי לעבור לשטח אחר, נסענו 100-150 מ', בסיבוב עקומה לימין בא אוטו חצה את הסיבוב נכנסנו בצד שמאל קדימה באוטו. הטרקטורון המשיך לכיוון המעקה צד ימין שלנו, הוא עף על האוטו ואני עפתי אחרי האוטו. כשראינו את הרכב מגיע הנאשם ניסה לברוח ממנו. לצד ימין. לא היתה לו אפשרות. הוא חצה את הסיבוב. הרכב השני לא הגיע לשוליים, היה חצי בצד ימין, חצי בצד שמאל. לא היתה אפשרות לעבור. אחרי התאונה הבת של האוטו עלתה על האוטו, הזיזה אותו לצד ימין קדימה לנתיב שלהם בצד ימין. הייתי שם עד שהזיזה את האוטו, אז נסעתי לבי"ח עם חבר שלי סאמר." כאמור לעיל, התרשמתי לשלילה מעדויות אלה, ואיני נותן בהן אמון.

...

אינני מקבל טענה זו. אפשר ולא ניתן לשלול כי חלק מהשברים אכן הוזז, אולם הזזה כוללת של כל השברים מריכוז אחד לריכוז אחר, אינה סבירה ואינה הגיונית.

סיכומו של דבר: על סמך העדויות ועל סמך קביעות הבוחן שמבוססות הממצאים האובייקטיביים, אני קובע כי התאונה התרחשה בנתיב נסיעת הרכב וכי הטרקטורון עליו רכב הנאשם סטה מנתיבו והוא שגרם לתאונה.

לאור כל האמור לעיל השתכנעתי במידה הדרושה במשפט פלילי, מעבר לספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, ואני מרשיע אותו בביצוען.