התנגשות פנים אל פנים עם ניידת משטרה

כך, בין היתר, ציינה השוטרת גל מרלי בהודעתה מיום 27.11.2019: "לאחר שהייתי במרחק של כשני מטר מהסקודה בערך אני הופתעתי שיש רכב נוסע לכיוון שלי במהירות ממש גבוהה ובשלב הזה אני מזהה כי זה רכב מסוג ראנג' רובר שחורה שזה היה הרכב של החשוד [...] ואז אני קפצתי בשנייה האחרונה לצד שמאל כשרכב הראנג' רובר חלף ביני לבין הסקודה [...] כשהוא חובט בי ברגל שמאל, ואני נופלת על הריצפה עם כאבים עזים ברגל" כך עולה אף מהודעת השוטר יוחאי פנטו מיום 26.11.2019, בה ציין: "הבחנתי ברכב של החשוד נסע במהירות לעברה של השוטרת גל כאשר הוא נמצא ממש פנים אל מול פנים עם השוטרת גל שחבשה כובע משטרתי מזוהה על ראשה וראיתי שבשבריר שנייה גל קפצה לצד שמאל וניסתה לברוח מרכבו של החשוד שעמד לדרוס אותה אולם בכל זאת גל נפגעה ברגלה מהרכב החשוד, הרכב המשיך בנסיעה ללא הבחנה וניכנס גם ברכב המשטרתי שלנו" באופן דומה, תיאר השוטר מאור דהן בהודעתו מיום 26.11.2019: "ראיתי שהרכב של החשוד מתנגש בשוטרת גל שבאה מולו וראיתי את גל נופלת על הריצפה דיווחתי על כך בקשר "יש בריחה החשוד דרס את גל"" גרסת השוטרים העולה מהודעותיהם, נתמכת בתאור הארוע העולה מהודעתו של עד הראייה שעבד במקום מחמד אברהים (המלגזן) מיום 28.11.2019, כמו גם בסירטון שבו צפיתי, ובמסגרתו נראים חלק מהשוטרים – לרבות השוטרת שנפגעה –חובשים כובעי זהוי משטרתיים לראשם, כאשר השוטרת שנפגעה אף אוחזת בנשק התלוי על גופה והיא נפגעת תחילה מגי'פ העורר, כאשר אין להוציא מכלל אפשרות כי בהמשך אף על ידי ניידת הסקודה (לטעמי, די לנו בחומר הראייתי הלכאורי הנ"ל לצורך בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו).

...

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר ובנספחיו, בטיעוני באי-כוח הצדדים ובחומרי החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורה כנדרש לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

די לטעמי בנסיבות אלה כדי לבסס כדבעי עילת מעצר נגד העורר, שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר או פיקוח אלקטרוני, ומשהגיע בית המשפט המחוזי למסקנה דומה – איני סבור כי היה עליו להוסיף ולבחון באופן בלתי אמצעי את המפקחים (וראו: בש"פ 577/19 דולב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (27.12.2015)).

אשר על כן, הערר נדחה.

בעודו רעול פנים, המערער הגיע למקום בו חנתה ניידת מישטרה, בעת שמספר אנשים יידו אבנים לעבר הניידת.

עם זאת, לא נעלמו מעינינו, כפי שלא נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי, נסיבותיו האישיות המצערות של המערער, המצוי בנתיב היתנגשות עם רשויות אכיפת החוק מאז גיל 15, ואשר כבר הספיק לרצות בחייו הצעירים שתי תקופת מאסר, לתקופות של 12 ו- 14 חודשים.

...

זאת ועוד, כאמור, אין זו הפעם הראשונה שבה מורשע המערער בעבירות אלימות ובעבירות כנגד כוחות הביטחון, כשגזר דינו האחרון ניתן זמן קצר בלבד לפני ביצוע העבירות דכאן.

עוד אציין, כי אין להתעלם מכך שהעונש שהושת בסופו של דבר על המערער, נמוך במידה ניכרת מעונשי המאסר המכסימליים הקבועים בחוק לחלק מן העבירות בהן הורשע.

סוף דבר, שהערעור נדחה.

ולבסוף, פונה בפתאומיות פניית פרסה ונוסע נגד כיוון התנועה, במהירות גבוהה, עד שהתנגש בניידת מישטרה שהגיעה מולו.

אמר שניכנס לכפר וניידת באה אליו "בפנים" ונכנסה בו. הוא שלל את שהוצג בפניו, שחבריו ידעו שהמשטרה רודפת אחריהם ובקשו ממנו לעצור.

אשר לתאונה, גם אם נקבל את חוו"ד מומחה ההגנה, לפיה נהג הניידת סטה שמאלה לעבר רכב הנאשם בזמן האימפקט, בנגוד לקביעת הבוחן המשטרתי, לפיה מדובר בפגיעה ישירה של חזית צד שמאל הניידת עם חזית צד שמאל המאזדה, עדיין מדובר בסטיה חדה.

...

בע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.6.05) נקבע כי על העבירה חל "כלל הצפיות". "מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את היעד המוגדר בעבירה, פגיעה בנוסעו בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או סיכון בטיחותו, לבין מי שראה מראש את השגתו של יעד כזה כאפשרות קרובה לוודאי. מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך. אכן, בהעדר ערך גובר המקים פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את כלל הצפיות, יש להחיל את כלל הצפיות" (סעיף 10).

סוף דבר מן המקובץ הוכח בפני, מעבר לכל ספק סביר, כי סיכן בדרך נהיגתו במזיד חיי אדם בנתיב תחבורה, עקב נהיגה פראית, במהירות מופרזת, אי ציות לאור אדום ברמזור ולהוראות שוטרים לעצור, סטיה מנתיב נסיעה, חציית אי תנועה מצויר, פניית פרסה במקום אסור ונסיעה נגד כיוון התנועה, בעטיה נגרמה תאונת דרכים בה נחבלו אנשים וניזוק רכוש.

אשר על כן, הנני מרשיעה הנאשם בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, בניגוד לסעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ונהיגה בשכרות, עפ"י הודאתו, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961.

הגנה עצמית מאחר ואין מחלוקת לגבי שיגורו של אגרוף מן הנאשם אל פניו של המתלונן, עובר הנטל אל הנאשם להוכיח עמידה בתנאי ההגנה העצמית.

המתלונן ליאוניד בעדותו תיאר את ההתרחשות מראשיתה ועד סופה באופן הבא: "פתחתי אמבולנס במשמרת. ברגע שקיבלנו קריאה [...] יצאתי מהרחוב. הרחוב שלנו הוא חד סיטרי [...] כשהגעתי לעיקול הגיע מולי אופנוען שניסה לעבור בין האמבולנס למדרכה, כימעט היתנגש בי [...] אמרתי בקול רם 'כוס אמק, לאן אתה נוסע, אתה לא רואה שזה חד סיטרי? לא זוכר בדיוק מה הוא ענה לי אבל הוא אמר לי [...] בעקבות הריב שלנו המילולי הוא ירק לי בפנים דרך החלון אליי. אני ניסיתי להיתגונן אז משכתי את היד שלי ונגעתי בו בקסדה דחפתי אותו בקסדה שבעקבות זאת הוא נתן לי מכת אגרוף בפנים. [...] יצאתי מהאמבולנס קראנו למישטרה. המישטרה באה, עצרה את רוכב האופנוע. מפה כבר נסעתי לבי"ח כי היית לי חבלה בשפה התחתונה מהמכה שקבלתי" (פ/ ע' 4 ש'27 ואילך).

העדה הסבירה כי הכסא נמצא בדרך כלל מאחורי הנהג ובזוית של 90 מעלות ביחס אליו, אולם מדובר בכסא המסתובב על צירו ולדבריה בעת בלימת החרום על ידי המתלונן, הסתובבה כך שהייתה עם הפנים לכיוון השמשה (פ/ ע' 22 ש' 2 ואילך).

בדיוק כמו אורי, אמרה גם מיכל שהיו ניסיונות תקיפה נוספים לרבות הכנסת הראש מבעד לחלון הניידת (נ/3 ע' 1 ש' 6).

...

בנפול טענתו העובדתית של הנאשם בדבר קיומו של אגרוף מקדים, נופלת גם טענת ההגנה העצמית והתוצאה היא הרשעתו של הנאשם.

הנאשם העיד כי גופו אינו רגיש למכות, אך לא שוכנעתי כי האגרוף החזק שניתן, לא הותיר כל סימן שניתן להבחין בו מיד לאחר האירוע, כאשר הגיעו השוטרים למקום.

אני קובעת כממצא שהמתלונן לא חבט באגרוף בפניו של הנאשם ולא אחז בו באמצעות הקסדה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

ואז, לדבריו של יגאל, הנאשם (שהעד תיאר כבחור גבוה, בשעת הארוע גדל ממדים ועם שיער ארוך אסוף ב"קוקו") "לקח את אחד הכסאות שהם כסאות עץ... הניף אותו לכיוון וזרק אותו לכיוון שלי. הכסא פגע לי בראש, בקסדה... שפשף את הראש... בשלב הזה התחלתי לרוץ לכיוון שלו ולצעוק לו: 'תעצור, מישטרה!'. לקח לי כמה שניות עד שהגענו כימעט עד הצומת חזרה, ושם אני כבר לא זוכר להגיד לך אם רק אני עצרתי אותו כי אני כן יודע שבאו אלי עוד חבר'ה ממג"ב ומהיחידה, מהיס"מ, שעזרו לי לעצור אותו כי הוא ממש הישתולל: בעט, ניסה לתת אגרופים. לקח לי הרבה זמן להוריד אותו לרצפה יחד עם העזרה שלהם... הורדנו אותו לרצפה, שם גם הייתה לנו היתגוששות כי הוא פשוט לא רצה לתת את הידיים שלו, כאילו נפל על הידיים ולא משנה שאתה צועק לו: 'תן לי את היד', 'תן לי את היד', ומנסה לסובב אותו הוא פשוט נשאר מקובע... עם הידיים מתחת לגוף. לקח לנו זמן לשחרר את הידיים. ברגע שאזקנו אותו, הרמנו אותו לכיוון הניידת... רצינו להכניס אותו לניידת מג"ב... בכניסה לניידת הוא התחיל עוד פעם להיתפרע... הוא בועט עם הרגליים בדלת השנייה כדי למנוע ממך להכניס אותו. אז היינו צריכים להשתמש שם בכוח כדי להכניס אותו. לא רק אני, ביחד עם עוד שני שוטרים. כשהכנסנו אותו פנימה הורדנו אותו על הריצפה כי בניידת הזאת אין לנו שם תאי מעצר... בחור גדול שמתפרע, אני לא אושיב אותו שיהיה בגובה שלי. אני חייב לשלוט עליו. הורדנו אותו שם לרצפה... סוואנה... איפה ששמים את הרגליים על הריצפה שם הכנסנו אותו בפנים, ועדיין לקח עוד טיפה זמן עד שהוא נרגע"[footnoteRef:2].

הוא שכב עם פניו אל האדמה.

לדבריו, השוטרים השליכו אותו על הארץ ליד הסוואנה, ושני השוטרים דרכו על צוארו ואז השליכו אותו לתוך הסוואנה, וכיוון ששיערו הסתיר את עיניו הוא היתנגש בכיסאות הרכב.

...

במצב ראייתי זה אני קובע שהתביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר שהנאשם התנגד למעצרו כטענתו של השוטר יגאל, ואני מזכה את הנאשם גם מן העבירה של התנגדות למעצר לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

כאמור לעיל, לאחר שבחנתי את הראיות לעומקן הגעתי למסקנה שהן אינן מוכיחות הן את האישום בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובהפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות, והן את האישום בהתנגדות למעצר, והן אף לא מוכיחות עבירה של הפרעה לשוטר שלא בנסיבות מחמירות שלא נזכרה בכתב האישום, ולכן החלטתי לזכות את הנאשם מעבירות אלה.

לסיכום: אני מזכה את הנאשם מן העבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בנסיבות מחמירות והתנגדות למעצר.