מתוך הראיות עולה כי רכב הסקודה הגיע מכיוון רהט ובצומת ערערה בנגב פנה שמאלה לכיוון הישוב ערערה בנגב המשיך בנסיעתו ישר בצומת הכניסה הראשית לישוב ערערה בנגב כשמטרתו הייתה להכנס מהכניסה של בית הקברות, ואילו האמבולנס יצא מהישוב ערערה בנגב על מנת לפנות שמאלה לכיוון העיר ב"ש, לצורך פינוי קטין פצוע לביה"ח.
אין מחלוקת בין הצדדים כי האמבולנס ורכב הסקודה התנגשו בצומת הכניסה לישוב ערערה בנגב, היא צומת התאונה, בעת שרכב האמבולנס פנה שמאלה לכיוון העיר ב"ש ואילו רכב הסקודה התכוון להמשיך בנסיעתו ישר, לכיוון הכניסה לישוב ערערה בנגב מבית העלמין וכי נגרמו לשני כלי הרכב, נזקים כבדים כמפורט בחוות הדעת מטעם הצדדים.
"
הנתבע בחקירתו במישטרה העיד:
" ביום 24/9/21 היתה מיתנדב במד"א... הגענו לתחנה ראיתי שם אימא שהיתה עם הילד שלה הוא קטן עם תחבושת על הראש ועם דם בפנים.... נהגתי באמבולנס הגעתי לצומת של ערעור היה רכב לפניי עמדתי מאחריו וחיכיתי שהוא יסע והצומת יתפנה...תוך כדי הסתכלתי שמאלה וימינה לראות שאין רכבים . הרכב לפניי נסע התקדמתי ועצרתי בקוו עצירה לבן בכביש הסתכלתי שמאלה וראיתי רכב סקודה מאותת ימינה וניכנס לנתיב פניה ימינה מאחורין לא היה רכבים הסתכלתי ימינה לא היו רכבים והתחלתי מנסיעה ואז הסתכלתי שמאלה והרכב היתנגש בי... רק האורות של האמבולנס פעלו הסירנה לא פעלה....".
בעדותו בפניי מסר הנתבע את גירסתו לפיה :
"באותו יום שישי חזרתי עם אמבולנס, אני מיתנדב במד"א בזמני האישי ותורם לקהילה. שמענו בקשר שהמוקד נגב עלה בקשר להגיע שיש מקרה בערוער, אני ויזיד, החובש שהוא עובד מד"א, המשפחה פינו את הילד שלהם, המוקד בערוער סגור ויש רק אמבולנס אחד והיינו בפנוי, המשפחה המתינה לנו, הגענו לפני האמבולנס של כסייפה. הייתה של היתקהלות של מישפחה, אימא שהחזיקה את בנה ואחיו, עם תחבושת ודם על הראש והחולצה של האימא. העבירו את האימא ובנה לספספל האמבולנס וחגרתי אותה. אמרתי ליזיד שהוא ישב מאחורה עם האימא ואני אנהג באמבולנס. סימנו בטאבלט מקרה דחוף, דימום חבלת ראש, הפעלתי צ'קלקה ולא היה צורך בסירנות כי המקרה לא דחוף מאוד. מקרי חרום זה מקרים יותר חריגים. יש הבדל בין מקרה של צ'קלקה וסירנה ובין מקרה של רק צ'קלקה וזה תלוי בחומרת המקרה ופציעת המטופל. התחלנו את פינוי, הגענו לצומת הכניסה לכפר, היו 2 רכבים לפני, הראשון עבר, היה רכב לפניי, תוך כדי אני מסתכל ימינה שמאלה שאין רכבים, הרכב שלפניי עבר ואז ראיתי את הסקודה. כשיוצאים יש מי שלוקח ימינה ויש לו תמרור של זכות קדימה שזה קשור אליו ולא אליי, ויש את הנתיב לפניה שמאלה ולידו יש נתיב שנכנסים לכפר. כשהרכב לפניי עבר הסתכלתי כמה פעמים ימינה שמאלה כי זה צומת T, עצרתי עצירה מוחלטת על מנת לראות שאין רכבים שבאים מהצדדים כי שם יש ירידה ובצד שני הכביש ישר ואנשים נוטים לנסוע במהירות מופרזת באזור הזה. לשאלת בית המשפט האם יש שם תמרור שאומר לעצור אני משיב שלא. אין תמרור לאלו שפונים שמאלה. בגלל שזאת צומת T מחוייבים לעצור, אי אפשר להתפרץ. ראיתי את עלא מאותת ימינה כדי להכנס לכפר, לאחוריו לא היו רכבים, הסתכלתי ימינה לא ראיתי רכבים והתחלתי להתקדם. הוא כנראה בגלל המהירות המופרזת שהוא נסע בה וחשב שלא יספיק לפנות ימינה הוא החליט להמשיך ישר, זאת השערה שלי. התחלתי את הנסיעה הסתכלתי ימינה ושמאלה ונכנסתי כימעט לנתיב השמאלי ואז קרתה ההיתנגשות. אני מדגים לבקשת בימ"ש את התאונה....
...
כמו כן אני קובעת כי התובע נהג במהירות גבוהה מהמותרת בכביש , מהירות של 106 קמ"ש וכי אותת לפנות ימינה לישוב אולם בסופו של יום, המשיך בנסיעתו ישר, הבחין באמבולנס 80 מטר לפני הצומת, אולם לא הצליח לבלום וסטה עם ההגה שמאלה והתנגש חזיתית באמבולנס, בעת שהאחרון כבר היה בנתבי הנגדי לכיוון באר שבע.
אשר על כן, אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה נופלת במלואה על התובע.
סיכום:
נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה האזרחית של אבו עייש נגד הנתבעים שם להידחות, דין תיק התאד"מ להתקבל ואני מחייבת את אבו עייש לשלם למד"א סך כולל של 58,792 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
