על רקע הפגנות אלו נוצרו עימותים חוזרים ונשנים בין המפגינים ובין משטרת ישראל, כאשר מחד גיסא, עומדת למפגינים זכות ההפגנה והמחאה שהנה פועל יוצא של הזכות לחופש ביטוי, אשר אין חולק כי הינה זכות חוקתית במשטר דמוקרטי, ומאידך גיסא, עומדת הזכות לפרטיות של עובד הציבור (במקרה דנן היועמ"ש), אשר מול או בקרבת ביתו מפגינים והזכות לשמירה על הסדר הצבורי של תושבי האיזור.
בעיניין זה נפנה גם לעדותו של סנ"צ מרדכי בעמ' 40-41 לפרוטוקול:
"...משטרת ישראל אמונה על שלטון החוק בקיום הדמוקרטיה וחלק מזה אנחנו צריכים לאפשר לקיים מחאות. אנחנו צריכים לקיים איזונים שאנחנו קיימנו אותם לאורך כל הדרך גם באירועים הללו בין החופש למחות לבין להפר את הסדר לבין להפוך את האירועים שפוגעים באנשים מסויימים וכל הזמן לייצר איזונים. כל ארוע שונה מארוע אחר...אנחנו ראינו בתפקיד שלנו לשמור על המפגינים שלא לפגוע בהם, ראינו גם את הצד שכנגד כשתקף את המפגינים שניסה להפריע להם לקיים את המחאה ואנחנו מנענו ואיפשרנו למחאות האלה להתקיים. טענות כאלו קיבלנו מכל מיני גורמים גם התושבים באו אלינו בטענות למה אנחנו מאפשרים, הקניון בא בטענה למה מאפשרים להפגין, דוגמאת מחאות הימין כשבאו בטענות שאנו לא מאפשרים וכל הזמן אנחנו ביקשנו לייצר את האיזונים..." (הדגשה שלי- א.ב)
היתנגשות בין זכויות אלו, לרבות השאלה באילו תנאים ניתן להפגין מול מעונו הפרטי של עובד ציבור הנושא תפקיד ממלכתי כגון היועהמ"ש, התגלגלה לפתחו של בהמ"ש העליון בעיניין בג"צ 1983/17, 2364/17 מני נפתלי ואח' ויאיר סדקה נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.4.17)) (להלן: "בג"צ מני נפתלי").
...
דברים אלו מקבלים משנה תוקף בשים לב לנוסח הבקשה שהגישה המשטרה לבית המשפט, במסגרתה כאמור לא עתרה להארכת מעצרו של התובע, אלא הבקשה שהוגשה נשאה כותרת: "בקשה להוצאת צו לשחרור בערובה". תימוכין נוספים למסקנה זו, ניתן למצוא גם בדברי בית המשפט בדיון המעצר, עת ציין כי ההחלטה על הארכת המעצר התקבלה בתחנה מבלי שנבחנה תחילה אפשרות להסתפק בחלופת מעצר.
בנסיבות אשר פורטו לעיל, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה כי פועלה של המשטרה אשר הורתה על מעצרו של התובע עד למחרת היום ואשר צפתה או צריכה הייתה לצפות את מפח הנפש שייגרם לאדם נורמטיבי שומר חוק דוגמת התובע דנן בשל כך, אכן עולה כדי התרשלות אשר יש להטיל בגינה אחריות ולחייבה לפצות את התובע על נזקיו.
"
לאור כל המקובץ לעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין הפיצוי, ולאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, בכללם: קלות הדעת בה הוחלט על מעצר בפועל ללא בחינת חלופת מעצר, אורך המעצר, תנאי המעצר ותחושת הפחד, העלבון וחוסר האונים שהיו מנת חלקו של התובע בכל שעות המעצר עד שיחרורו, הריני אומדת את סכום הפיצוי לתובע בסך של 30,000 ₪
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובע סכום כולל של 30,000 ₪.
