התנגדות משפחתית לנתיחה לאחר המוות

מישפחת המנוח היתנגדה לנתיחה לאחר המוות, דבר המעצים את היזדקקות ההגנה לחומר הרפואי אודות המנוח.

...

במקרה שלפנינו נראה כי מה שהציגה ב"כ המבקש הוא אך ורק תקווה שהחומר הרפואי המבוקש על ידה יסייע להגנה, אך בכך לא די. אני דוחה את הבקשה הנוגעת לקבלת החומר הרפואי.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה הן לעניין התיקים הרפואיים והן לעניין תיקי תאונות הדרכים מהעבר.

ד"ר מאהר הנו כרורג, ומאחר שבין שאר פגיעותיה סבלה המנוחה מפגיעת ראש, התבסס ד"ר מאהר על מסקנות והמלצות הנוירוכירורג בהקשר זה. לאור עדות זו, ובהיתחשב בכך שההגנה לא הביאה רופאים אחרים מטעמה החולקים על דברי ד"ר מאהר, לא מצאתי להטיל דופי במסקנתו לפיה המנוחה נפטרה מקריסת מערכות וחבלת ראש קשה כתוצאה מתאונת דרכים עוד אציין בהקשר זה, כי לאור היתנגדות מישפחת המנוחה לא בוצעה בגופתה נתיחה לאחר המוות (ת/11), עובדה אליה מתייחסת ההגנה ארוכות בסיכומיה (ס' 73-79 לסיכומי ההגנה).

...

בת"פ (ת"א) 547/89 מדינת ישראל נ' יהושע גנון [פורסם בנבו] נקבע כדלקמן: "10. בצדק טען הסניגור, שלא בכל מקרה בו נגרמת תאונת דרכים קטלנית בידי נהג אשר לא ציית לרמזור אדום מתחייבת בהכרח המסקנה, שלהתנהגותו הרשלנית נילווה מצב נפשי של פזיזות. את הלוך-נפשו של נהג החוצה צומת ברמזור אדום, וגורם עקב כך לקיפוח חיי אדם, מוטל על בית המשפט לקבוע, בכל מקרה נתון, על פי כלל הראיות והנסיבות הנפרשות בפניו. החזקה הראייתית, הכורכת בין החומרה שבאי – ציות לרמזור אדום ולבין קיומה של פזיזות, ניתנת, כמובן, לסתירה: ואם עולה מן הראיות, כי היסוד הנפשי של פזיזות – אף שהוא אופייני להתנהגות הפיסית – לא התקיים, או ספק אם התקיים בנאשם העומד לדין, יזכהו בית המשפט מעבירת הריגה וירשיענו בעבירה של גרימת – מוות, שהיסוד הנפשי הנדרש להשלמתה הוא רשלנות גרידא. על אפשרות מעין זו הצביע השופט ויתקון בדברים הבאים (מתוך ע"פ 77/77 אליהו נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 682) [פורסם בנבו] עליהם הסתמך הסניגור המלומד לתמיכת טענתו:

סוף דבר אשר על כן ולאור האמור לעיל, שוכנעתי כי לא התקיימו יסודות עבירת ההריגה המיוחסת לנאשמת בכתב האישום ולפיכך אני מזכה אותה מעבירה זו ותחת זאת הנני מרשיעה אותה בעבירה של גרם מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

עוד באתי לכלל מסקנה כי הוכחה מעבר לכל ספק סביר עבירה של נהיגה רשלנית הגורמת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ומשכך הנני מרשיעה את הנאשמת גם בעבירה זו. ניתנה היום, ט"ו סיוון תשע"ט, 18 יוני 2019, במעמד ב"כ המאשימה עו"ד שחף קליימן שמעוני , הנאשמת וב"כ עו"ד טימסית .

המערער דקר את דורון, ועל-פי תיאורו של כבוד השופט בר לא ניתן לקבוע במדויק סדר הדקירות, משום שכל מי שהעיד סיפר את "שראה או לא ראה קצת מזוית אחרת (מעין ספור,רשומון')". מחמת התנגדות המשפחה לא נעשה ניתוח לאחר המוות, אך על-פי הבדיקות הפאתולוגיות המפורטות, אין ספק, כי בסך הכול נדקר דורון 5 דקירות, שלוש באזור החזה, אחת באיזור הבטן או החזה התחתון ואחת בעכוז.

...

אנו מביאים להלן את הקטע כרשום ב-ת/17, כשההשמטות בהכרעת הדין נתונות בסוגריים; "רוזי אמרה לי אני תיכף עולה ואני עליתי למעלה וראיתי את דורון בחוץ, דורון היה עצבני ורצה להרוג את ההוא שרב אתו מרב עצבים על כל העניין, ירדתי ועליתי היה אולי 5 דקות ואני מרגיע למעלה את דורון ואז פיתאום בא הרוצח הזה שהכרתי בבית נבאללה, בא לדורון ואמר לו שמעתי שאתה רוצה לריב אתי [ודורון אמר לו כן] אז הוא ענה לו בסדר וזז אחורה והוציא אולר מהכיס ביד ימין זה היה אולר קפיצי. אני ראיתי כי עמדתי 2 מטר מהם. ואז ראיתי שדורון מסתכל אחורה ולצדדים והרים חתיכת קרש מעל הריצפה ואז (זה שהחזיק את האולר זז אחורה ואז) דורון תפס את הקרש ביד אחת ובא לתת לשני על הראש אבל הקרש פגע בכתף הימנית של זה שהחזיק את האולר והקרש נישבר. ואז דורון התקרב אליו (והתכוון לתת לו אגרופים) והם התקרבו אחד לשני במרחק של יד ואז זה שהחזיק את האולר תקע (את האולר) בחלק השמאלי של הבטן אפוא שהמותן של דורון ואני הסתכלתי מהצד וחשבתי שהוא פגע בחוץ ואז כשהרוצח (משך את האולר ראיתי שיורד לדורון דם אל המכנסיים) הוציא את הסכין ודורון התכופף (ובא לתת לו אגרוף) ואז זה שהחזיק את האולר דקר את דורון עוד פעם מתחת לחזה (בצד שמאל) ולדורון ירד הרבה דם ומשהו צעק הרגת אותו (דקרת אותו) אז הרוצח הסתובב, סגר את האולר, שם אותו בכיס וברח". ומסקנת דעת הרוב, על פי הציטוט החסר בלי הקטעים בסוגריים, היא בזו הלשון: "מתאור זה למדים אנו כי עוד בטרם לקח המנוח את הקרש לידו שלף הנאשם את הסכין. כן למדים אנו כי לאחר הדקירה הראשונה שאמנם ארעה בתגובה למכת הקרש יכול היה הנאשם לנתק מגע שהרי המנוח כבר היה פצוע אך הוא בחר לידקור את המנוח שנית. אנו יודעים מחוות הדעת הפטולוגית כי היו סך הכל 5 דקירות. בנסיבות אלה אין מנוס אלא עלינו להגיע למסקנה כי הוכחה גם הכוונה, שהרי אדם אחראי לתוצאות הטבעיות של מעשיו". בשלב זה נסתפק בהערה, כי אין זה כלל ברור, כי לאחר הדקירה הראשונה לאחר מכת הקרש יכול היה המערער לנתק מגע, שכן מדבריו המלאים של ויטמן ולאחר השלמת ההשמטות עולה, כי לאחר מכת הקרש "דורון התקרב אליו והתכוון לתת לו אגרופים". ולאחר הדקירה הראשונה בבטן, שכידוע הייתה שטחית, "דורון התכופף ובא לתת לו אגרוף ואז זה שהחזיק את האולר דקר את דורון עוד פעם מתחת לחזה". הינה כי כן לאחר הדקירה הראשונה שוב בא דורון על המערער באגרופים, ואין לשכוח, שלצידו עמדו לפחות שלושה מחבריו, והכול ברחבה צרה, כשאלה ממתינים כבר כמחצית השעה לצאתו של המערער, ודורון עצמו השיב לשאלה כי אכן רוצה הוא לריב עמו, ולדעת ויטמן: "דורון היה עצבני ורצה להרוג את ההוא שרב אתו...

מסקנה זו פוטרת אותנו מהצורך להתייחס ליתר הטענות אשר הושמעו בהקשר לקיומו של קינטור, הנובע מתקיפתו של דורון את המערער; רק דרך אגב ייאמר, כי הטענות המעניינות, שהשמיע בהקשר זה בא-כוח המערער, היו ראויות להבחן, אלמלה המסקנה אליה הגענו; אלא שבנידון צמצמה הערכאה הראשונה את מימצאיה ומסקנותיה, ובאין הכרח בכך לא ננסה לדלות מימצאים ומסקנות משלנו על יסוד הנטען לפנינו בלבד.

בסיכומו של דבר: אני אציע לחבריי המכובדים, עימם יושב אני לדין, לקבל את הערעור כאמור בפסקה הקודמת ולשמוע את טענות באי-כוח בעלי הדין לעניין גזר הדין, לאחר הרשעת המערער בעבירה על הסעיף 298 לחוק העונשין.

אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את הרשעת המערער באישום רצח בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ומרשיעים אותו בעבירת הריגה בניגוד לסעיף 298 לאותו חוק.

כאשר עסקינן בבן מישפחה המתנגד לבצוע הנתיחה שלאחר המוות ממניעים דתיים, על רשויות אכיפת החוק להמנע מלפעול להשגת ההסכמה על ידי שימוש באיום מרומז לפיו אי מתן ההסכמה לבצוע הנתיחה יגרור אחריו את "הלנת המת". בנסיבות אלה די לומר לבן המשפחה כי אם לא יסיר היתנגדותו יינקט הליך לקבלת אישורו של בית המשפט לבצוע הנתיחה.

...

הקשר הסיבתי כמו המשנה לנשיאה ריבלין (סעיפים 24-22 לחוות דעתו), אף אני סבור כי קיים קשר סיבתי בין היעדר ההסכמה מדעת לבין ביצוע הנתיחה שלאחר המוות.

כמו המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי בנסיבות המקרה דנן לא הצליחו המשיבים לעמוד בנטל הראייתי להוכחת ניתוקו של הקשר הסיבתי.

פגיעה באוטונומיה – פיצוי במסגרת ראש נזק מוכר באשר למחלוקת הנוספת שנפלה בין חבריי בשאלה האם יש מקום לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני, הגם שהמשנה לנשיאה סבור כי "ניתן לעגן את הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם בדרך של הכרה בעוולה של פגיעה בזכות חוקתית וכי לדרך זו יתרונות משלה" הרי שנחה דעתי כי הוא לא ביקש לקבוע בגדריה של פרשה זו הלכה חדשה לפיה קיימת עוולה עצמאית של פגיעה באוטונומיה.

כאשר עסקינן בבן מישפחה המתנגד לבצוע הנתיחה שלאחר המוות ממניעים דתיים, על רשויות אכיפת החוק להמנע מלפעול להשגת ההסכמה על ידי שימוש באיום מרומז לפיו אי מתן ההסכמה לבצוע הנתיחה יגרור אחריו את "הלנת המת". בנסיבות אלה די לומר לבן המשפחה כי אם לא יסיר היתנגדותו יינקט הליך לקבלת אישורו של בית המשפט לבצוע הנתיחה.

...

הקשר הסיבתי כמו המשנה לנשיאה ריבלין (סעיפים 24-22 לחוות דעתו), אף אני סבור כי קיים קשר סיבתי בין היעדר ההסכמה מדעת לבין ביצוע הנתיחה שלאחר המוות.

כמו המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי בנסיבות המקרה דנן לא הצליחו המשיבים לעמוד בנטל הראייתי להוכחת ניתוקו של הקשר הסיבתי.

פגיעה באוטונומיה – פיצוי במסגרת ראש נזק מוכר באשר למחלוקת הנוספת שנפלה בין חבריי בשאלה האם יש מקום לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני, הגם שהמשנה לנשיאה סבור כי "ניתן לעגן את הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם בדרך של הכרה בעוולה של פגיעה בזכות חוקתית וכי לדרך זו יתרונות משלה" הרי שנחה דעתי כי הוא לא ביקש לקבוע בגדריה של פרשה זו הלכה חדשה לפיה קיימת עוולה עצמאית של פגיעה באוטונומיה.