לדעת הועדה, "התיכנון הנקודתי המוצע אינו שוקל את מלוא השיקולים הרלוואנטיים הנדרשים, אינו בוחן את טובת הציבור בכללותו ואינו מייצר תיכנן מושכל לטווח ארוך".
לטענת ועדת הערר, נספח התנועה, נספח הבנייה ושינוי הייעוד של קרקע ציבורית, מייעוד מסחרי לדרך המשרתת את מיגרשי התכנית, הופכים אותה למורכבת ומחייבים תיכנון רחב, ומושכל, לטווח רחוק, אשר מביא בחשבון את מלוא השיקולים הנדרשים ואת טובת הציבור בכללותו ומבצע איזון ראוי בין טובת יזם התכנית לבין תיכנון ערוני נכון וראוי, ולא במסגרת תיכנון נקודתי, כפי שנעשה בתכנית.
אולם, הנתבעת, שם, לא טענה לאנטרס אישי, המקנה לה זכות להיתנגד לתכנית, אלא לאנטרס מכוח תפקידה הצבורי , כ"עותרת ציבורית" וכך נאמר, שם: "ההלכה הפסוקה הכירה בפגיעה באנטרס, ולא בהכרח בפגיעה בזכות חוקית, כמסד אפשרי להקניית זכות להיתנגד לתכנית. עם זאת, לא ניתן להרחיב את גבולות ההלכה לעבר הנתבעת, שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי מתקיימים בה סממני היכר בדבר פגיעה בזכותה הפרטית או באנטרס אישי שלה בכל הנוגע להתנגדויות שהגישה מושא התביעה".
מעניין לציין, כאן, את הערתו של כבוד השופט דנינו בעיניין סגול, לפיה: "מי שאינו זכאי להגיש למוסד התיכנוני היתנגדות לתכנית, לא ברור כי אינו רשאי להגיש עתירה לביהמ"ש בקשר לפגמים לכאוריים שלדידו כרוכים בהליכי אישור התכנית, או בתוכנה. לטעמי, חבר מועצה, בפרט חבר וועדת תיכנון, הסבור כי הערייה או הועדה המקומית חרגה מסמכותה בהיבט התיכנוני, בכל הנוגע לאישור או דחיית פרויקט תיכנוני מסוים, רשאי לעתור לביהמ"ש, בפרט אם מדובר בהפרת דין גסה או שמתקבלת החלטה של מוסד תיכנון שלטענתו לוקה בפגם מינהלי אנהרנטי" ואת קביעתו לפיה: "מצאנו כי אומנם הנתבעת לא הייתה רשאית להגיש היתנגדות לתכניות בהיעדר מעמד לפי סעיף 100 לחוק, אך כי הייתה רשאית לעתור לביהמ"ש בעיניין התכניות". דברים אלה אינם מתייחסים ישירות לעתירה דנן, אך הם מצביעים על מורכבות הנושא, בכללותו.
...
בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיניי טענתה של הוועדה המקומית לפיה יש לדחות את העתירה מאחר שמהערר שהגיש ג'בארין (סעיף 5 לכתב הערר) עולה כי התנגדותו וכן הערר, "מקפלים בתוכם מחלוקת פוליטית" שוועדת הערר אינה צריכה להיכנס אליה.
התוצאה
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.
העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים 1 ו- 2, הוצאות העתירה בסך 10,000 ₪ (סה"כ ישולם סך של 20,000 ₪).
