התנגדות לשינוי חזית והרחבת חזית בכתב תביעה

. קבעו צדדים כאמור בסעיף קטן (א)- (1) ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות על פי העילות האמורות בסעיף 24 (9) ו(10) בלבד" אין צורך להעמיק חקר בבקשת הביטול כדי להבין שטענת הביטול שבפי המבקשים היא טענת חוסר סמכות, שחוזרת על עצמה שוב ושוב: הבורר "פעל ללא סמכות או למצער חרג מסמכותו"; הבורר "הכריע בסכסוך שלא נימסר להכרעתו, אגב הרחבת חזית, היתעלמות מסדרי דין והעלאת טענות מיוזמת הבורר, הענקת סעדים שלא נתבעו..."; הבורר "לא נתן למבקשים את יומם בפניו"; הבורר דן ב"מחלוקת זו (ש) לא הועברה לבורר ולא הייתה בסמכותו"; "בפועל לא היתקיימו התנאים לתשלום הבונוסים"; "הבורר העלה מיוזמתו את השאלה האם המשיב קיבל את כל התמורה כנותן שירותים ואם לא..."; "בכך חרג הבורר מסמכותו"; "בהתאם להלכה ולדין הישראלי אסור היה לבורר לחרוג מסמכותו והיה עליו להמנע מלפסוק בעילות שלא זו בלבד שלא נימסרו להכרעתו אלא הועלו ביוזמתו"; "סעדים אלו לא נכללו בכל הכבוד הראוי בתובענה שנמסרה להכרעתו"; "כך גם בעיניין הבונוס הכפוף לאישור ועד מנהל ע"ס 120,000 ₪ לשנה. סכום זה לא נתבע מעולם בכתב התביעה"; "המדובר בטענה שהועלתה ביוזמת הבורר אגב חריגה מסמכות"; "בעשותו כך ובחוסר סמכות היתעלם בכל הכבוד הראוי כבוד הבורר..."; וכן הלאה וכן הלאה.

גם אם הסוגיה לא הייתה נכללת מלכתחילה בסמכות הבורר, והיא נכללה, הרי הסמכות הורחבה בטיעונים ובסיכומים ללא היתנגדות להרחבת חזית.

...

ולסיכום- עילת הביטול שבפי המבקשים ושעניינה בחריגה מסמכות עקב הכללת רכב מסויים בהתחשבנות שבין הצדדים, שאינה חורגת מעניינים הצר של הצדדים והיא נטולת כל מימד רוחבי או חברתי, כבר נדונה בפני בורר בערעור, הוכרעה ונדחתה, ושוב אין ניתן להעלותה בגלגול שלישי.

גם לולא עסקינן במתווה 21א לחוק הבוררות, וגם לולא נחסמה דרכם של המבקשים במחסום סעיף 21א(א)(ג) לחוק הבוררות, גם אז ראויה הייתה טענתם של המבקשים להידחות.

וכפי שכתב הבורר כהן: "קשה להלום את טענת המערערים שלפיה ההסכם המחייב בין הצדדים הוא ההסכם למתן שירותים בעוד הבורר אינו מוסמך לדון במלוא זכויות שטיינברגר על פיו, אלא בחלקם בלבד". הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית אני מורה על אישורם של פסק הבוררות שניתן על ידי הבורר השופט בדימוס פרופ' עודד מודריק ביום 16.09.2020 ושל פסק הבוררות שניתן ע"י השופט בדימוס רחמים כהן ביום 9.12.2021.

הנתבעת היתנגדה להרחבת חזית וביום דיון ההוכחות ניתנה החלטה כדלקמן: "בכתב התביעה נטען כי השכר הקובע לפצויי פיטורים הוא 11,000 ₪ ברוטו.

האם נכון שבקיץ עבדת יותר שעות מאשר בחורף? כן. איפה בתצהיר שלך כתוב שהעבודה שלך השתנתה? בחורף יש פחות העמסות אבל זה לא אומר שלא עבדתי את השעות האלה, עבדתי במחסן ואלו שעות שלא נחשבות בשום מקום.

...

הנתבעת תשלם לתובע 5,000 ₪ ברכיב זה. שכר עבודה בכתב התביעה טען התובע לשכר עבודה בסך 11,000 ₪, הוא שכר היסוד המופיע בתלושי השכר.

לראשונה בסיכומים, טען התובע כי על הנתבעת לשלם לו 24,288 ₪ עבור השלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 2.3% משכרו החודשי של 11,000 ש"ח. מדובר בטענה חדשה שהועלתה במסגרת הסיכומים והיא מהווה הרחבת חזית ולכן לא נידרש לה. לאור האמור לעיל, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד - 5,000 ₪.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע שעות נוספות על פי תחשיב שיערכו הצדדים, בהתאם לעקרונות שלהלן: שכר לחישוב – 11,000 ₪ לחודש, שהם 60 ₪ לשעה.

במקרה שלפנינו, כפי שציינתי, באת כוח הנתבעת עוררה את הנושא במפורש; הודיעה מראש כי היא מיתנגדת להרחבת החזית שבכתב התביעה; ואף ציינה בסיכומיה - בצדק - כי התובעת הציגה למעשה שלוש גרסאות שונות לקרות התאונה: זו שבטופס ההודעה, זו שבסעיף 3 לכתב התביעה, וזו שבעדות הנהגת מטעמה.

משטופס ההודעה שגוי לחלוטין; משסעיף 3 לכתב התביעה שגוי (במידה פחותה) ואף כללי ועמום מדי; משגירסתה האמיתית של נהגת התובעת נשמעה למעשה לראשונה רק בעדותה (ובכך אף הייתה במידה מסוימת גרסה כבושה), מבלי שהתבקש ומבלי שניתן היתר לשינוי החזית, ותוך היתנגדות של באת כוח הנתבעת לכך; יש לקבוע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה.

...

התובעת שללה ממנה אפשרות זו. אומנם, כאמור, אינני מקבל את גרסתה העובדתית הפוזיטיבית של הנתבעת באשר לאופן התרחשות התאונה, אולם נתבע אינו חייב להוכיח את גרסתו העובדתית הפוזיטיבית כדי להצליח בהגנתו.

בנסיבות אלה, כאמור, אני סבור שלא ניתן לאמץ את הגרסה שהוצגה בעדות הנהגת מטעם התובעת.

אשר על כן, התביעה נדחית.

ואולם, מאחר שדחיתי את הגרסה הפוזיטיבית שהציגה הנתבעת באשר לאופן התרחשות התאונה, ומאחר שעצם הגשת התביעה על ידי התובעת הייתה מוצדקת לדעתי, אני סבור שלא יהיה זה הוגן לחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת.

כבר בדיון קדם המשפט הראשון לאחר שב"כ הקודם של אלחנן עו"ד יוסי צור תיאר אירועים נוספים שלא צוינו בכתב התביעה, הבהיר ב"כ של מיטל עו"ד שלומי ויינברג כי בהתאם לדין חובה על תובע לפרט מה נאמר בכל ארוע של לשון הרע שבגינו מוגשת התביעה, ושהוא מיתנגד לכל הרחבת חזית ביחס לאירועים שלא נכללו בכתב התביעה (עמ' 5 ש' 23-29).

אולם מאחר שאלחנן הגיש סירטון מצולם ומוקלט של כל חילופי הדברים בין השניים, תוך שהוא מצלם גם את פנים החדר של מיטל, לא מצאתי שיש בעיניין זה כדי לשנות ממשקל הראיות.

...

סוף דבר תביעת אלחנן נגד מיטל (ת"א 54449-11-20) נדחית.

התביעה הנגדית (ת"א 58775-02-21) מתקבלת באופן חלקי בלבד, ביחס לפרסום אחד, וזאת כנגד אלחנן בלבד ולטובת ראובן עקיבא בלבד.

התביעה נגד ייתר בני משפחת מולוקנדוב נדחית, באשר לא הוכח שהיו מעורבים בביצוע הפרסום.

דיון והכרעה מספר הערות מקדימות הערייה היתנגדה במהלך ההליך להרחבת חזית והבהירה כי תחילה הוגשה התביעה על שימוש מעל פני הקרקע, ומשהעירייה הראתה כי שימוש זה נעשה בהרשאה, שינתה קצ"א את טעמיה והפנתה (בכתב התשובה) לפגיעה מפאת שימוש רעיוני בשטחה שנובע משינוי יעוד של החלקה הסמוכה (324), כשנטען שלא ניתן היה לאפשר את שינוי היעוד אילמלא זה. הערייה ונת"י טענו כי מדובר בנזק בר פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה וזו אינה התביעה שלפנינו.

...

בבחינת הדברים ומשאין חולק ממשי שדמי השימוש הצפוים לשנים לאחר הגשת התביעה, אינם נופלים מדמי השימוש שהוערכו לשנת 2018 (האחרונה בטרם הוגשה התביעה), סבורני שניתן לאמץ את ההסדר בפסק הדין בענין מפעלי תחנות הנ"ל, ומאחר והשימוש התת קרקעי נמשך עד היום, הרי שניתן לפסוק פיצוי גם בגין תקופה שלאחר הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין (למען הקלת החישוב הוא יעשה עד לחודש מרץ 2024 כולל).

משהחבות היא של נת"י, אין צורך להידרש להודעה לצד שלישי ששלחה העירייה והיא נדחית.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת 2 (נת"י) לשלם לקצ"א התובעת סך של 262,836 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2016 ועד מועד התשלום בפועל.