התנגדות לקיום צוואה של מנוח שלקה במחלת ניוון שרירים

בתאריך 29.06.11, לאחר שנבדקה בשנית, ניתנה חוות דעתו הסופית של ד"ר כהן, בה קבע כדלקמן: קיים רושם קליני בבדיקת טווחי תנועה של ניסיון בולט מצד התובעת להאדרה של התסמינים: היא מאפשרת להניע את הצואר בצורה מוגבלת לכל הכיוונים עם היתנגדות על ידי כיווץ שרירים רצוני ולא מאפשרת להגיע פסיבית לקצה הטווח האפשרי.

בעדותו, ובהמשך לאמור בחוות דעתו הסביר ד"ר כהן את הערכתו: מחד, לתובעת עבר רפואי שכלל סיפור קודם של כאבי גב וצואר ופניות חוזרות לאורתופד עוד משנת 1982 (בעת שרותה הצבאי), עקמת קלה מסוג סקוליוזיס, שתי תאונות דרכים קודמות עם חבלה מסוג צליפת שוט, שינויים נווניים בעמוד השידרה הצוארי והמותני שאובחנו כבר בשנת 1996, ו-CT עמוד שדרה מותני משנת 1998 הדגים בלט דיסק.

מקובלת עלי התיחסותו של ד"ר כהן בחקירתו לטענה, לפיה: "יש הבדל בין אדם שמקבל חופש מחלה לבין אדם שמקבל זריקה בגב, יש הבדל. מקובל על כל האנשים בחדר, שכל מי שמקבל זריקה אפידורלית, צריך לקבל זריקה אפידורלית. להבהרה, הזריקה האפידוראלית כרוכה בסיכונים וגם גלי רדיו זה ניתוחון עם זריקה" (עמ' 9-10 לפרוטוקול).

...

איני מקבלת את טענת הנתבעת.

אני מקבלת את טענת התובעת כי נכותה מגבילה ומקשה עליה לעסוק בעבודות הבית כבעבר, ולכן היא זקוקה לעזרת הזולת.

נזק לא ממוני בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, ועל פי גילה של התובעת ושיעור נכותה, אני פוסקת לה פיצוי בסכום של 37,070 ₪ בראש נזק זה. סוף דבר אני פוסקת לתובעת פיצויים לפי ראשי הנזק שתבעה, כדלקמן: בגין הפסד שכר בעבר - 8,000 ₪ בגין אובדן השתכרות בעתיד - 120,000 ₪ בגין עזרת הזולת - 60,000 ₪ בגין הוצאות - 12,000 ₪ בגין נזק לא ממוני - 37,070 ₪ סך הכול - 237,070 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 15.34% מסכום פסק הדין, וכן את הוצאות המשפט.

כאמור, מתברר כי במועד התאונה נהג התובע ברכב ללא ביטוח חובה, ועל כן לפי הוראת סעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") הוא נימנה בין הנפגעים שאינם זכאים לתבוע פיצויים בגין נזקיו לפי תנאי חוק זה. עם זאת, לפי הוראת סעיף 8(ג) לחוק הפלת"ד כפי שפורשה בפסיקה [ראה: ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה פ"ד נג(5) 542, 546 (1999); רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח פ"ד נג(1) 680, 686ו, 690ה (1999); ע"א 13939/06 אלטאוויל נ' נחמיאס (טרם פורסם, 10.3.08)], אין בכך כדי לשלול מהתובע עילת תביעה, אלא שכעת הבחינה לזכאותו לפיצויים בשל נזק גוף שניגרם בגין התאונה ותוצאותיה תהיה לפי הוראות פקנ"ז. אמנם, עקרונית, במקרה כזה נידרשת בחינת נסיבות התאונה לצורך בחינת התרשלות הנהג הפוגע (המנוח - בעניינינו) ובחינת קיומו של אשם תורם [סעיף 68 לפקנ"ז].

המומחה מעיד כי הוא לא הצליח לקשר את הכאבים בכתף לתאונה, ואף נתן הסבר לאפשרות של החמרת מצב הכתף בגין הליכה בתמיכת קביים (שנדרשו בשל הפגיעה הקשה בירך בירי, כאמור) [עמ' 11 לפרו']: "הליכה עם קביים מעמיסה את הכתפיים בצורה משמעותית, כי אי אפשר לדרוך על הרגל. השינויים יכולים לקרות או בגלל תהליך נווני שקשור או לא קשור לתאונה, או בגלל החמרה בגלל עומס יותר על הכתפיים, מאז השבר בירך. אני לא יכול לייחס מצב כזה, שאני רואה פה בצלום, לתאונה מ-2014, כי אז היה צלום תקין לגמרי, ואולטרסאונד תקין שלא הראה,". לשאלת בית המשפט האם במידה והצילום של הCT היה מונח לפניו זה היה עוזר, המומחה ענה כי [עמוד 12 לפרו']: "אני יודע שיש לו בעיה, אני לא יכול לייחס את לשום דבר מוגדר. אני לא יכול לייחס את זה לתאונה, כי לא נגרם לו נזק משמעותי בתאונה". במאמר ביניים, לענין עוצמת התאונה - אזכיר כי התובע מעיד כי בגין התאונה רכבו נזרק בשל פגיעת האוטובוס מאחור - לעשרות מטרים [בעמ' 9 לפרו' בעניינינו; ראה גם בפרוטוקול ובפסיקת בית משפט השלום בתיק הרכוש; וראה באנמנזה שנרשמה מפיו על ידי המומחה מטעם בית המשפט בבדיקתו מיום 13.5.16], וכי חזר לבית החולים בגין נפילה מסחרחורות.

בעקבות תשובות המומחה, כאמור, ביקש התובע מבית המשפט לאפשר לו בדיקה חוזרת על ידי המומחה, הנתבעים היתנגדו, ולאחר שהתובע השיב להתנגדות תוך הצגת תוצאות MRI עדכני שנערך לתובע בעקבות המלצת המומחה על ביצוע MRI לכתף (תשובה 8 לשאלות התובע), מצאתי להעתר לבקשת התובע להפנותו לבדיקה נוספת אצל המומחה, לקביעת הנכות שקיימת בכתפו, ככל שתימצא, וכן – ליתן דעתו האם לתאונה הנדונה יש חלק בגרימתה של הנכות בכתף, ואם כן - מהו.

המומחה נתן בנידון חוות דעת משלימה שכותרתה: "בדיקה חוזרת 11.9.20 ל[תובע]" בה מנה מסמכים רפואיים נוספים שהוצגו לו, ובפרק 'סיכום ומסקנות' כתב, בין היתר: "בחוות דעתי מיום 2016 קבעתי כי לא נותרה נכות לכתפיים. זאת על סמך מימצאי הבדיקה אשר הראו טווח תנועות בכתפיים שאינו מקנה נכות ובדיקת US תקינה. המשיך לסבול מכאבי צואר וכתפיים. בבדיקות במהלך 2014 ו2015 נירשם כי הנו סובל מכאב בכתף ימין אך לא נימצאו הגבלות תנועה בכתף. ב-2015 סבל משבר של עצם הירך ושתוק רגל ימין בעקבות פגיעת יריה בעקבות כך הולך בעזרת קביים עד היום. החל מ-2016 קיים תעוד על כאבי כתפיים מלווים בהגבלות תנועה. בבדיקה מ4/12/19 נמצאה הגבלה ניכרת בכתף ימין והגבלה בתנועות הראש. בבדיקה בועדה של הבטוח לאומי מיום 21/2/20 לא נמצאה הגבלה בתנועות הכתפיים- הרמה 150 מעלות דו צדדי. יישור וסבוב חצוני 60 מעלות סיבוב פנימי מלא. הועדה קבעה כי אין נכות לכתף. בבדיקה שערכתי ביום 11/9/20 מצאתי הגבלה ניכרת בתנועת הכתף הרמה של היד 70 מעלות העברה של היד לאחור מוגבלת מאד- מגיע עד הקו הצדדי של הגוף מוגבל עקב כאב עקב כאבים. בדיקת CT אנגיו של כתף ימין מתאריך 17/4/18 הדגימה שנויי פארטריטים ושינויים נווניים בגלנואיד שחיקה של הסחוס המפרקי אי סדירות של גיד SS כביטוי לקרע חלקי. בדיקת MRI מיום 21.7.20 הדגימה שינויים טנדינוטים בגיד SS, אטרופיה של שריר טרס מינור ושיוניים ארטירטים וציסטות בלברום. לא הודגם קרע בגיד SS. בסיכום של התעוד הרפואי ניתן לאמר כי במהלך השנה שלאחר התאונה היו כאבי כתפיים וללא ציון ממצאים של הגבלות תנועה, וכי בדיקת US של הכתף נמצאה תקינה. בהמשך, כשנתיים לאחר התאונה, הייתה החמרה של כאבי הכתפיים ונמצאו הגבלות תנועה. כפי שציינתי בעבר, מאז הפציעה הלך עם קביים וללא ספק יש בכך עומס יתר על הכתפיים. מאז קיים תעוד על כאבי כתף ימין והגבלות תנועה. קיים פער ניכר בין מימצאי הבדיקה של הועדה הרפואית של המל"ל מיום 21/2/20 אשר לא מצאה הגבלות תנועה בכתפיים, לבין הבדיקה מיום 4/12/19 בה נימצאו הגבלות תנועה ולבדיקה שלי בה נימצאו הגבלות תנועה. אין לי הסבר לפערים אלה. הבעיה העיקרית עליה יש להיתלבט הנה האם ניתן לייחס את נכותו לתאונה משנת 2014. השאלה למה יש לייחס זאת הנה שאלה ללא תשובה חד משמעית. בסכום של כל הידע שעמד לרשותי כולל המעקב הרפואי, בדיקות הדמיה, הבדיקה הפיזיקלית שערכית, ממימצאי הבדיקה במל"ל , התשובות לשאלות ההבהרה והחקירה בבית המשפט, אין לי ספק כי [התובע] אכן סובל היום מבעיית כתף ימין. בהעדר קרעים בגידי הכתף אין מקום לקביעת נכות על פי סעיף 42 1 ד הדן בקרעים בגידים אלא על פי סעיף הגבלות תנועה או כאבים" (ההדגשה בקוו - הוספה).

...

בעקבות כל מה שפורט לעיל, אבהיר כי גם לא שוכנעתי כי הוכחה עשיית עושר מצד התובע כלפי מי מהנתבעים, שלא הוכח ברמה הנדרשת כי נגרם לו בנסיבות ענייננו "חסר" בשל אי-רכישת הביטוח על ידי התובע, וה"עושר" שלכאורה מיוחס לתובע בטענת הנתבעים - מובנה כבר שנים בדין הרלוונטי כזכות העומדת למי שהתרשלו כלפיו בתאונת דרכים.

אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 164,927 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 164,927 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 38,593 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות משפט - סך של 13,482 ₪.

בזמן הרלוונטי, סבל המנוח ממחלת נוון שרירים סופנית, שבגינה נזקק לטפול צמוד וחובר למכונת הנשמה.

כן החתים העורר את אביו (ביום 1.4.03) על צוואה המורישה לו את רוב נכסי העזבון; זאת תחת צוואה קודמת עליה חתם האב (ביום 26.3.00) שבגדרה הוריש את רוב רכושו לאישתו.

משהראה המנוח סימני היתנגדות, קרא העורר לטוקילה לסייע לו. טוקילה נטל שמיכה וכרך אותה סביב ראשו של המנוח.

מנגד יש המחזיקים בדיעה כי לקיומה או לאי-קיומה של תוספת ראייתית אין כל השפעה על ההכרעה בבקשת המעצר (ראו, למשל, בש"פ 2565/01 מדינת נ' קובי, תק-על 2001(2) 7).

...

כן לא שוכנעתי כי בשחרורו של העורר טמונה סכנה לשיבוש מהלכי המשפט על-ידו.

בנסיבות אלה, נראה לי נכון להורות על שחרורו של העורר ממעצרו, בערובה ובתנאים מגבילים.

הערר מתקבל במובן זה, שההליך מוחזר לבית-המשפט המחוזי לקביעת התנאים לשחרורו של העורר ממעצר.

רקע עובדתי רלוואנטי המנוח הלך לבית עולמו ביום 31.1.2019, לאחר שלקה כשנתיים קודם לכן במחלת נוון שרירים ALS.

מכל מקום, הצוואה נערכה כשנתיים טרם התגלה דבר מחלתו של המנוח.

יתרה מכך, המתנגדות זנחו בסיכומיהן טענה זו. לאחר שכלל הראיות הונחו לפניי מצאתי כי הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המנוח, כפי שיפורט בהמשך, ויש לדחות טענה זו. השפעה בלתי הוגנת המתנגדות טוענות להשפעה בלתי הוגנת של המבקשת על המנוח.

לטענת המתנגדות, כאשר המנוח טס למקסיקו לצורך קבלת טפול רפואי, הוא נפגש עם ז' אשר מתגורר בארה"ב לטענתן, במסגרת שיחה טלפונית שקיימה המתנגדת 1 עם ז' לאחר מות המנוח, טען ז' כי המנוח אמר לו במהלך הפגישה עמו, כי ברצונו לשנות את צוואתו.

...

כמו כן, משהמסגרת הדיונית שלפניי היא בקשה לקיום צוואה והתנגדות לה, ונוכח מסקנתי שלעיל, לא מצאתי להיעתר לבקשת המתנגדות להורות על הפקדת סכומים מתוך העיזבון ללא קשר לתנאי הצוואה.

לסיכום ההתנגדות לקיום הצוואה (ת"ע 38836-08-19) – נדחית.

המשיבה היתנגדה לבקשה ממספר טעמים: אין ראשית ראיה למינוי מומחה בתחום הכאב; התעוד שהוגש הנו בתחום האורתופדי; אין תעוד על רצף טפולי בתחום הכאב.

כימעט כל המסמכים אליהם הפנה המבקש הם הפניות לטיפולים וקיים רק תעוד על טפול ראשון ואחרון ממרפאת כאב מיום 19.12.21.

בבדיקתו מצוין: "רגישות פארא וורטבראלית עמו"ש מותני, תנועות מוגבלות בשל כאבים ... צואר / רגישות מעל שרירים של הצואר- רגישות שטחית מעל חוליות עמו"ש. מזיז צואר עם כאבים בסוף התנועות ...". המבקש קיבל הפנייה למרפאת כאב לצורך טפול בכאבי גב כרוניים עם הקרנה לרגל שמאל וכאבים בצואר וכן הפנייה לפיזיותרפיה; במסמך מקופת החולים מיום 22.9.19, לאחר שהתקבלו תוצאות CT עמוד שדרה מתני, ניתנה המלצה על המשך טפול בכאבי גב; מיסמך סיכום ביקור ממרפאת עמוד שדרה מיום 23.10.19, מצוין כי "כאבי גב תחתון החלו לפני 7 שנים לאחר תאונת דרכים - חלפו בהדרגה, לפני חצי שנה שוב ת"ד במנגנון טילטולי- כאב התחדש- רציף בחצי השנה האחרונה, לעיתים הקרנות לרגליים עד לשוקיים ומשמאל יותר... פיזיותראפיה ותרופות – עזרה חלקית.". למבקש הוסברו אופציות טיפוליות לרבות ניתוח; במסמך מיום 24.11.19 מפורטות אותן תלונות ואותן הפניות שהופקו קודם לכן; במסמך סיכום ביקור מבית לוינשטיין מיום 16.12.19 מצוין כי המבקש מלין על "כאבי גב מפושטים וכאבים בגפיים תחתונות". מוצע למבקש לשקול טפול רב מקצועי לכאב כרוני והוא מופנה לקבלת זריקה אפידורלית; בסיכום ביקור מבית לוינשטיין מיום 9.1.20 המבקש קיבל זריקה אפידורלית לגבו; בסיכום ביקור מבית לוינשטיין מיום 15.6.20 מצוין כי המבקש עדיין כאוב, אך אינו מעוניין בזריקה אפידורלית נוספת.

למרות ממצאים אלה קבע המומחה כי אין מקום לשנות את הערכת שיעור הנכות שכן לטענתו בדיקת ה- CT שבוצעה לאחר התאונה הדגימה שינויים על רקע נווני – טבעי או התפתחותי שלא ניתן לקושרם לטראומה.

...

בית משפט קמא בהחלטתו מיום 19.3.23 דחה את הבקשה וקבע כי: "משעיינתי בטענות הצדדים בחוות הדעת ובחומר הרפואי בתיק אני סבור כי טענות ההגנה בדין יסודם ודין הבקשה להידחות." על החלטה זו מונחת הבקשה שבפניי.

דיון לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתגובה, בחוות דעת המומחה, בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובהחלטת בית משפט קמא, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ברע"א 4299/07 משה ציון נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 22.10.07 (להלן: "עניין משה ציון"), התווה המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין את הקווים המנחים ביחס למינוי מומחה נפרד בתחום הכאב במסגרת תביעה המתנהלת מכוח החוק וקבע: "כעניין שבעיקרון, אין לפסול את האפשרות למנות מומחה בתחום הכאב. מקובלת עלי העמדה שבמקרים מתאימים יש להתייחס לכאב כנושא העומד בפני עצמו, שכן ללא ספק, מדובר בעניין שיש לו לעיתים השפעה מרחיקת לכת על האדם-הסובל, על איכות-חייו ועל אפשרויות ההסתגלות והתפקוד שלו לאחר התאונה. יחד עם זאת, ברי כי לא בכל מקרה שבו קיימת תלונה על כאב, יש למנות מניה וביה מומחה ייחודי לתחום זה; ניתן לא אחת להסתפק בהתייחסות של המומחים בתחומים הרלבנטיים...". ברע"א 3504/11 שי ששון נ' מגדל חברה לביטוח, ניתן ביום 5.9.11 (להלן: "עניין ששון") הבהיר כב' השופט ריבלין את דבריו וקבע: "ככלל ימונה מומחה נפרד בתחום הכאב מקום בו ישנה ראשית ראיה לכך שהכאב מוביל לתסמונת כרונית, אשר נבדלת באופן ניכר מהתחומים הרפואיים שבהם מונו כבר מומחים. במקרים רבים אחרים הכאב הוא פועל יוצא של בעיות רפואיות ספציפיות, ואז ניתן, בדרך כלל להסתפק בחוות דעתם של המומחים בתחומים הרלוונטיים או של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי.". לאור דברים אלה יש לבחון האם במסמכים הרפואיים, שצורפו לבקשה שהוגשה לבית משפט קמא, יש כדי ללמד כי מדובר בתסמונת כרונית, נבדלת באופן ניכר מהתחום שבו כבר מצא בית משפט קמא למנות מומחה רפואי? תשובתי לשאלה זו היא שלילית ואסביר: עיון במסמכים הרפואיים מעלה כי עיקר תלונותיו של המבקש מתייחסות לכאבי גב וצוואר: בביקורו של המבקש בקופת החולים שבוע לאחר התאונה נרשם: "רגישות עזה מעל עש צווארי + עש מותני" ובביקורו בחדר המיון נרשם: "כעת מלין על כאבי גב וצוואר שהתגברו"; במסמך מקופת החולים מיום 21.7.19 נרשם כי המבקש מתלונן על כאבי גב ומטופל בפיזיותרפיה.

סוף דבר לאור כל דבריי אלה ראיתי לדחות את בקשת רשות הערעור.