ובעמ' 49-50 נאמר שם כי:
"הגישה בנוגע לזכותו של אדם לבוא ולהתנגד לקיום הצוואה צריכה להיות ליבראלית ... אם לא נרשה לאדם הרוצה בכך להיתנגד לקיום הצוואה מפני שהוא מוגדר כמי שיש לו רק עניין קלוש בדבר, נימנע עשיית צדק וגילוי מעשים שלא ייעשו. בגלל תקנת הציבור עלינו לפתוח את שערי בית המשפט לרווחה כדי למנוע מנוכלים ורמאים למיניהם להנות מפרי מעלליהם".
במקרה דנן, שעה שהאפוטרופוס הכללי הודיע על התערבותו בהליכים וקיימים אף אנשים נוספים בעלי עניין, והם המשיבים 3-6 שצורפו להליך ע"י בית המשפט קמא, אין מקום לצרף גם את בית בלב היות שהיא אינה בגדר "מעוניין בדבר" בהתאם להילכת עסאי.
...
"די בה כדי שנסבור שהכף נוטה לטובת זכות עמידה, לטובת הצורך לברר". לא קיים גם השתק שיפוטי שהרי, השתק שיפוטי נועד למנוע "זגזוג בטענות עובדתיות". גם אם "יש סתירה בין הגילוי הרפואי שביצעה בית בלב לבין סברתה על השפעה בלתי הוגנת, גם אז לא היו הדברים עולים כדי השתק שיפוטי, קרי טענה גורפת עובדתית סותרת באותו הליך לעניין שבמחלוקת."
תמצית טענות המבקש
יש לקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור לגופו ולבטל את ההחלטה משלושה נימוקים: היעדר זכות עמידה, השתק שיפוטי והשתק פלוגתא.
אני סבור כי יש מקום לפרשנות ליברלית במקרים מיוחדים, כשנסיבות המקרה הן יוצאות דופן".
מאידך, יש לדחות את בקשת המבקש בכל הנוגע להחלטת בית המשפט קמא לפיה הוא יחל בהבאת הראיות.
סיכומו של דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת ואף הערעור מתקבל בחלקו ובית בלב לא יהיה צד להליך בבית המשפט קמא.
