התנגדות לצו הריסה בשל חוסר ודאות מיקום מבנים

אסתפק בדברים אחדים מהחלטה שנתתי לפני כשנה, ביום 7.9.2020, בבקשה קודמת לדחיית בירור העתירה: "[...] 'סאגת' פינוי המיתחם החלה בהחלטת המשיבים 4-1 [...] משנת 2009 להוציא צוי הריסה למבנים במיתחם, לפני למעלה מעשור. בשלושה סבבים שונים הוגשו לבית משפט זה עתירות על-ידי בעלי עניין שונים – היו שבקשו לאכוף את צוי ההריסה, היו שבקשו להורות על בטלותם – והן נדחו מן הטעם שבית משפט זה אינו מיתערב בסדרי העדיפות של המדינה בהפעלת הסמכות.

בתגובתם לעתירות עמדו ב"כ המדינה על הצורך בהכרעה מהירה בסוגיה, שהוכתרה על-ידם כבעלת 'חשיבות אסטרטגית', בין היתר משום שהמתחם ממוקם סמוך לעורק תחבורה ראשי ומרכזי ברמה האזורית והארצית, ומעמיד את המתגוררים בו ואת משתמשי הדרך בסכנה ברורה ומוחשית.

בית המשפט דחה את העתירות וקבע, כי 'אי הותרת מצב בלתי חוקי על כנו; עיקרון סופיות הדיון; הכלל כי פסקי דין יש לקיים; ודאות משפטית; תקינות פעולתה של מערכת השיפוט – כל אלה הם אינטרסים יסודיים בשיטתנו המשפטית, המתכנסים כולם לעיקרון שילטון החוק.

בעקבות דברים אלה, חרף ספקנות שנבעה מן הפער בין ההצהרות לבין המעשים, בין מה שנטען בעבר על-ידי ב"כ המדינה על חוסר התוחלת בניסיון לממש בהסכמה את צוי ההריסה, לבין מה שנטען עתה, ראינו מקום ליתן לגורמי המדינה פרק זמן משמעותי נוסף, למיצוי הולם של האפשרויות שעל הפרק; הורֵינו איפוא כי הודעת עידכון תוגש עד יום 15.7.2021 – בתום שבעה וחצי חודשים.

המשיבים 44-5, המתגוררים במיתחם, הודיעו כי מבלי להסכים לנימוקי המדינה, הם אינם מתנגדים לבקשתה לשוב ולעדכן בעוד כחצי שנה, והם מסכימים גם לבקשה להציג מיסמך חסוי, לעיון בית המשפט בלבד.

...

על כן, אציע לחברַי להעתר לבקשה, ולהורות על הגשת הודעת עדכון נוספת עד יום 6.3.2022.

תמצית טענות המשיבה הבקשה הוגשה בנגוד לתקנות התיכנון והבנייה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע-2010 (להלן: תקנות סדרי הדין), שכן לא הוגשה תוך 3 ימים מיום שנודע למבקש על הצוו [תקנה 2(א)(1) לתקנות סדרי הדין], לפיכך על הבקשה להדחות ולו מטעם זה. הבקשה לא עומדת גם בהוראות תקנה 2(ב) לתקנות סדרי הדין, שכן המסמך שצורף לבקשה לא עונה להגדרת "תצהיר בכתב", כהגדרתו בסעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וחסר בה פירוט על אודות ההליכים הנוגעים לבנייה, למעט המסמך, שהוא "העתק הדבק" של הבקשה.

מיקומו של המבנה משפיע באופן משמעותי על חזות הבניין, על הסביבה ועל אופיין ומאפייניהן, ומשכך המבנה לא עומד גם בהוראות סעיף 145ג(3) לחוק התו"ב. המבנה ניבנה בנגוד לתקנה 2(1) לתקנות הפטור, שכן לא רק שהמבקש לא צירף הסכמות הדיירים בבית המשותף לבניית מבנה על השטח הפרטי הפתוח השייך לכל דיירי הבניין - אלא שדיירי הבניין, למצער אלו שהתנגדו לבנייה של המבנה ובכלל זה מר מזרחי, התלוננו על כך ותלונות אלו הן שהובילו לגילוי העבירה ואכיפתה.

לא מדובר במחדל טכני גרידא ולא ניתן לתקן מחדל זה בדיעבד, ודאי לא כאשר המבנה לא עומד בדרישות הדין, כמפורט לעיל.

...

תמצית טענות המשיבה הבקשה הוגשה בניגוד לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: תקנות סדרי הדין), שכן לא הוגשה תוך 3 ימים מיום שנודע למבקש על הצו [תקנה 2(א)(1) לתקנות סדרי הדין], לפיכך על הבקשה להידחות ולו מטעם זה. הבקשה לא עומדת גם בהוראות תקנה 2(ב) לתקנות סדרי הדין, שכן המסמך שצורף לבקשה לא עונה להגדרת "תצהיר בכתב", כהגדרתו בסעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וחסר בה פירוט על אודות ההליכים הנוגעים לבנייה, למעט המסמך, שהוא "העתק הדבק" של הבקשה.

בניית המבנה לא בוצעה כדין ולא עומדת בדרישות הדין לפטור מהיתר טענת המבקש כי בניית המבנה עומדת בדרישות הדין לבניה הפטורה מהיתר, שכונה על ידו בבקשה "חוק הפרגולות", כשעולה כאמור לעיל, כי הכוונה לסעיף 145ג לחוק התו"ב) ו-תקנות הפטור - דינה להידחות מהטעמים הבאים: המבנה לא עומד בתנאי הוראות סעיף 145ג(2) לחוק התו"ב, שכן מדובר במבנה המהווה מטרד ומפגע סביבתי.

סוף דבר בהינתן כל המפורט לעיל והכלל כי מרחב התערבות בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי של הרשות מצומצם הוא עד מאוד - אני קובעת כי צו ההריסה המנהלי הוצא בהתאם להוראות סעיף 221 לחוק התו"ב. מדובר במבנה המהווה בנייה אסורה.

לא עלה בידי המבקש להוכיח קיום התנאים לביטול צו ההריסה המנהלי, כדרישת סעיף 229 לחוק התו"ב. אשר על כן, לאחר עיון במסמכי הצדדים, שמיעת עדויות וטיעונים בעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי להידחות.

בעלי הנכס טוענים כי לא ביטלו את ההסכם בהתאם לסעיף הביטול בהסכם השכירות אלא המתינו לתום תקופת האופציה ועוד בטרם הסתיימה, הודיעו על אי חידושה, וזאת בשל תוספת הבנייה שביצע השוכר בנכס וקבלת צו הריסה עקב כך. עמדתם היא כי ההסכם הראשי הגיע לקיצו על פי תנאיו, בתום אופציה שהסתיימה בסוף שנת 2014, ואין רלוואנטיות לטיעוני התובע לגבי הודעת ביטול ומועדה.

בחודש אוקטובר 2004 ניתן צו הריסה מינהלי "למר שערבני לגבי עבודות בניה הטעונות היתר שבוצעו ללא היתר במקרקעין הנ"ל דהיינו: א. בחזית הדרום מזרחית של המקרקעין ניבנה מבנה (סככה) מקונסטרוקציית ברזל וגג פחים בגודל של כ- 4 מ' X5 מ' לערך (קרי, כ-20 מ'). ב. בצדה הצפוני של הסככה הנ"ל ניבנה קיר מעץ באורך של כ-4 מ' וגובה של כ-מ' לערך" (חלק מתצ/4 יניב).

נכתב כי מיתקיים הליך משפטי וצוין כי "יש להכין ת.ב.ע נקודתית לקוי בנין תוך 3 חודשים ולסיים הליכי התיכנון וההיתר בתוך שנה". הוועדה המליצה לא להיתנגד לדחיית ההליכים המשפטיים עד לתום התקופה האמורה.

בהסכם שכירות המשנה משנת 2011 צוין, כי ההסכם כולל גם שכירות של "קומת המרתף, בה ממוקם מטבח אולם האירועים (להלן: "המרתף")", וכי ידוע לשוכר המשנה כי הסכם השכירות של המרתף עתיד להסתיים ב-2014 (תצ/14 יניב, סע' 2ו'). ההסכם הנוגע למרתף מתואר גם כאן כמתייחס לקומת המרתף בלבד. החלק המזרחי בקומת הקרקע, חלק בן כ-80 מ"ר, אינו נזכר גם כאן כחלק משכירות המרתף. התובע ניסה להציג את החלק המזרחי כ"שביל גישה" למרתף גרידא, אולם ביטוי זה אינו תאור הולם של שטח זה, וודאי באופן בו הוא בנוי כיום.

למרות החוסר האמור, בשים לב להקף הטיעון ועל מנת שלא יהא הניתוח חסר, תיבחן להלן גם טענה זו של התביעה, קרי – כי האחריות להכשרת הבנייה ולתשלום בפרט, לא הייתה מוטלת על התובע.

...

לעניין הדיון כאן די לומר כי היה על התובע נטל להוכיח כי האחריות לשאת במלוא התשלומים עבור הכשרת הבנייה הייתה של ונציה (תהא אשר תהא המסקנה אותה הוא אולי מבקש להסיק מכך).

לא שוכנעתי בדבר.

התביעה שכנגד כלפי הנתבע שכנגד 3 (סמי) נדחית.

במסגרת בקשות לצוי הריסה של מבנים יבילים לפי סעיף 239, הועלו טענות, שאין מקום להורות על צו הריסה, דוקא בשל היות המבנה יביל ולא קבוע ו/או בשל ייעוד זמני, מבנה שאינו מחובר ו/או מבנה שניתן להזיזו ו/או מבנה הממוקם על גלגלים, ו/או אוהלים.

ברע"פ 246/18 פאטמה אבו רקייק נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה רמלה, שאוזכר לעיל שם נקבע: כזכור, זכותו של אדם להיתנגד לצוו הריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין (רע"פ 6829/09 טחאן נ' יושב-ראש הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים [פורסם בנבו] (06.09.2009); ורע"פ 8877/09 אלנברי נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה מרחב רמלה [פורסם בנבו] (05.11.2009)).

גם אם המבקשת פעלה להסדיר פינוי מבנים אחרים בדרכי שלום והבנה, ורק לאחרונה החלה בהגשת בקשות לצוי הריסה במיתחם לפי סעיף 239 לחוק, אין בכך כדי להכשיר את השמוש האסור וודאי לא להצמיח זכות במקרקעין.

נטען כי בית הכנסת נימסר בזמנו למתפללים ע"י המועצה על מנת שימש כמקלט דו שימושי, כמו מקלטים צבוריים רבים אחרים בתחום המועצה, והדבר נעשה, למיטב ידיעת המשיבים, דוקא כדי שהמקלט יהיה מתוחזק באופן נאות ויהיה זמין לשימוש וכן בשל חוסר במבני ציבור בתחומי המועצה.

...

חובתה של המבקש על פי הסכם החכירה והתכנית המפורטת, להמשיך לקדם את הסדרת מתחם חרגול , לדאוג לפינוי והריסת מבנים אחרים שנבנו במתחם ללא היתר, לאפשר בניית מבני ציבור חליפיים על פי דין לטובת הציבור החרדי, וכנגזרת מכך ולאור כל האמור לעיל, זכאית להגיש את הבקשה לצו ההריסה, במקרה דנן.

העתירה של ב"כ המשיבים להותיר את המבנה בנימוק, שאינו מפריע לקידום תוכנית הבנייה או שניתן לשנות את התוכנית, נדחית.

לאור כל האמור לעיל התגבשו התנאים למתן צו לפי סעיף 239 לחוק,ולפיכך נענה בית המשפט לבקשת המבקשת למתן צו הריסה כנגד המבנה בשטח של כ- 220 מ"ר, וכן הסככה בשטח של כ 12 מ"ר המצויים במקרקעין הידועים כחלקה 87 בגוש 2023 , במתחם "חרגול" ברח' רבי מאיר בעל הנס (רובע ז') באשדוד.

ההיתנגדות טענתו העיקרית של המבקש היא כי הצוו ניתן בחוסר סמכות, שכן המבנה מושא הצוו איננו מצוי בתחום השיפוט של ירושלים וכי הדין הישראלי לא חל עליו.

כעת אדרש לטענת המשיבה כי בית משפט זה חסר סמכות לבקר את פעולת ה"דיוק" (כפי שכינה זאת ב"כ המשיבה) של תחום שטח השיפוט והסמכויות, שביצע הגורם המקצועי ב-מפ"י במסגרת "תקיפה עקיפה". סמכותו של בית המשפט לבטל צוי הריסה מינהליים מוגדרת בסעיפים 228 ו-229 לחוק, מהם שואב בית המשפט את סמכותו.

על כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי ההכרעה בשאלת ביטולו של הצוו כרוכה בהכרעה בנוגע למיקום המבנה.

" עולה מדבריו של לייבשור ואף מדברי המשיבה עצמה בהליך שבפניי, כי לתפיסתם מפ"י מוסמך לתקן טעויות מקצועיות שנפלו בצו, כלומר לדייק את הקואורדינטות לפי התאור המילולי הנילווה להן, וזאת בשל חוסר הדיוק שבאמצעים שהיו נתונים בידי הגורמים הצבאיים שהכתיבו את הנתונים המפורטים בתוספת בשעתו.

לשיטתו של לייבשור והועדה שלקח בה חלק, "הפרטים המותווים במפה אינם תואמים לעיתים את המיקום האמתי במציאות בסטייה של כ-70-20 מ'!" וכן כי "בנוסף קיים אי־דיוק בקליטת הקואורדינטות באמצעים ידניים ממפות אלו, המוערך בכ-20 מ'. עקב הסיבות המפורטות... נוצר מרחב של אי וודאות במיקום הקו המנוסח בתוספת כפי שהוגדר ע"י הדרג המדיני" (עמ' 2).

...

לאור המסקנה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בשלל הטענות הנוספות שהעלה המבקש.

סוף דבר המבקש הוכיח כי נפל פגם היורד לשורשו של המעשה המינהלי בהוצאת הצו.

לפיכך, אני מורה כי צו ההריסה בטל.