התנגדות לפירעון חוב של אדם אחר - ביטול פירעון חוב של אדם אחר

מחיקת המשכנתא הסבה לבשארה ז"ל נזק חמור ופגעה במעמדו מול צדדי ג'; העלו טענות סרק ומיאנו להשיב את הכספים ששולמו במקומם על-ידי בשארה ז"ל; הפרו את היתחייבותם לבטל את העיקולים וההגבלות על מחצית מתחנת התידלוק כדי לאפשר רישום זכויות בשארה ז"ל. לחלופין מבקשים הנתבעים לקזז מחובם, ככל וייקבע כי יש כזה, את החוב הפסוק בתיק הוצל"פ 500971-02-17 (עכו) שניפתח בגין פסק הדין בעירעור (522,099 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מיום 16.5.2004) ועמד נכון ליום 19.11.2018 על סך 1,163,780 ₪.

כן ראו לעניין זה שחר קטוביץ, סוגיות נבחרות בדיני ההוצאה לפועל (1009), עמ' 69: "... הכלל הוא כי משנפתחו הליכי הוצאה לפועל, הרי שהערכאה הנכונה לדיון בטענה שלפיה פסק הדין אינו בר ביצוע בלישכת ההוצאה לפועל בין משום שנפרע, בין משום שהזוכה הסכים לאחר פסק הדין למחוק לחייב, ובין בשל שינוי נסיבות כחלוף הזמן – היא לישכת ההוצאה לפועל ולא בית המשפט. ויודגש, טענות שבהן עוסקת בקשה בטענת 'פרעתי' הן טענות בדבר פרעונו של החוב לאחר מועד מתן פסק הדין ..." אשר על כן, ככל והתובעים יפתחו תיק הוצאה לפועל לגביית חובם לפי פסק דין זה, יוכלו הנתבעים להגיש לרשם ההוצאה לפועל בקשה לקיזוזו.

כעולה מפסק הדין, חביב הודיע כי אינו מיתנגד לבצוע העבודות בכפוף ליידועו.

כך, לדוגמא, נכתב בסעיף 3 לתצהיר סמיר דאוד, נספח י"ב לתצהיר סאמי כי ביום 28.22007 נחתם הסכם הלוואה המחאה ושיעבוד בינו לבין בשארה ז"ל וסאמי, לאחר שהלווה להם כספים ושילם במקומם חובות בסך כולל של 4.2 מש"ח. ועוד, אותם 500,000 ₪ אליהם מתייחסים הנתבעים שולמו לבעלי חובם של התובעים שלא מכוח הסכם המכר או הסכם אחר כלשהוא.

...

יב – סופו של דבר אשר על כן, התביעות מתקבלות.

התביעה שכנגד נדחית.

הנתבעים ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים: דמי שימוש בגין תחנת התדלוק וחנות הנוחות, הפנצ'ריה ומתקן השטיפה לתקופה מחודש 2/15 עד 8/18 בסכום כולל של 1,097,658 ₪; הוצאות התובעים (החזר חלקי של אגרת בית המשפט, שכר טרחת המומחה מטעם התובעים וכן חלקם של התובעים בשטח טרחת המומחה שמונה על-ידי בית המשפט): 70,000 ₪; ד. שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 130,000 ₪.

העיקולים הנ"ל שהוטלו בתחילת ההליך בוטלו, אך כאמור, התובעים לא הסתפקו בכך והגישו פעם נוספת בקשה במעמד צד אחד להטלת עיקולים, מבלי לחשוף שלמעשה ברצונם לעקל כספים שהם עצמם חיובו להפקיד בקופת בית המשפט לצורך הבטחת תשלום יתרת הכספים לתומר.

האם המשבב זכאית להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט? בסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן "חוק עשיית עושר") העוסק בפרעון חוב של אדם אחר, נקבע כדלקמן: "מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להיתנגד לפירעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפירעון החוב". בסיכומי הנתבעים נטען כי הסעיף הנ"ל שולל מהמשבב השבה של הכספים ששמשו לפרעון ההלוואה.

...

על כן, יש לדחות את התביעה למתן צווים הנוגעים למסמכים של חנוך ושל קבוצת המשבב שנמצאים בידי תומר.

סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית במלואה.

לפיכך, אני מחייב את התובעים יחד וכל אחד לחוד לשלם לנתבעים סך של 350,000 ₪ בגין שכר טרחת עורכי דין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המחלוקת בין הצדדים נסובה בשאלה האם יש לאפשר לכונס הנכסים לפרק השתוף לצורך מימוש הדירה לפרעון חובו של הנתבע, ואם כן, האם יש למכור הדירה בהתמחרות פומבית, או שיש לאפשר לנתבעת לרכוש את חלקו של הנתבע על פי המחיר שקבע השמאי.

כך, טענו שני הנתבעים לקיומן של טענות קזוז אותן יש לברר בטרם ייגבה החוב, שיש להפחית מגובה החוב את הריבית שחושבה במסגרת תיק ההוצאה לפועל, וכי יש לאפשר לנתבע לפרוע את החוב בדרכים אחרות.

לאחר שבוטל פסק הדין, הוריתי לצדדים להגיש חוות דעת בנוגע לשווי הדירה כפנויה וכתפוסה, ולפרט טענותיהם בנוגע לפירוק השתוף, ואופן מכירת הדירה.

מעבר לאמור, הוסיף התובע וטען שעל בית המשפט לשקול לא רק את הנזק שייגרם לנתבעת אל מול התועלת שתגרם לזוכה, אלא גם את "האנטרס הצבורי בדבר שילטון החוק והאמון ברשויות השילטון באכיפת פסקי דין ותשלום חובות חלוטים". דיון והכרעה הזכות לתבוע את פירוק השתוף כפי שבצדק טענה הנתבעת, הילכת כובשי גודרת את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לבחון תביעת כונס נכסים לפירוק שתוף: "בעת בחינת בקשה לפירוק שתוף במקרקעין המוגשת על-ידי כונס נכסים, יערוך בית המשפט איזון בין הזכויות והאינטרסים של השותפים ושל החייב, שאינו יכול לעמוד בתשלום חובו, מן הצד האחד, לבין הזכויות והאינטרסים של הנושים, שאליהם מצטרף גם האנטרס הצבורי בדבר שילטון החוק והאמון ברשויות השילטון, מן הצד השני (דברי הנשיא ברק בע"א 3553/00 אלוני נ' זנד, פ"ד נז(3) 577, 599 (2003) (להלן: עניין אלוני)). עוד יביא בית המשפט בחשבון גם את העובדה שפירוק השתוף נעשה שלא בעצה אחת עם הבעלים המשותפים של הנכס, וככל הנראה, בנגוד לרצונם; את הנזק שייגרם לשותפים האחרים, שאינם בעלי זיקה ישירה לחוב שבגינו מתבקש הפרוק, ואת הפגיעה הצפויה בקניינם; ואת שאלת המצאותן של חלופות לפירוק השתוף לשם גביית החוב." (שם) אלא שבמקרה שבפני האיזון מחייב קבלת תביעת התובע.

סיכומם של דברים, היתנגדות המבקש בעת הזו לעצם קיום הליך המכירה, מעוררת את הרושם כי המבקש מנסה בכל דרך שהיא להמשיך ולעכב את הליכי מימוש הדירה.

...

טענות הצדדים לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה לפירוק השיתוף, נוכח הפגיעה בזכויותיה.

חלף זכות זו, אני מורה לכונס הנכסים לפרסם הזמנה להציע הצעות לרכישת הדירה כתפוסה.

לעניין זה יצוין, כי גם פחימה וגם ואכים התייחסו בתצהירי ההיתנגדות שלהם לכך, שמעולם לא נדרשו לפרוע חוב לתובעת; אולם התובעת לא ראתה לנכון לסתור טענה זו, והטענה כי נעשו הסדרים עם ואכים לא נתמכה במסמך כל שהוא.

הכרטסת שהציגה התובעת אינה קריאה, ולא ניתן לקרוא בה תנועות כל שהן, כך שלא מן הנמנע כי הכרטסת של התובעת אכן מתעדת גם את השיק הראשון שבוטל, וגם את השיק החלופי, שפרע אותו.

במכלול הנסיבות, כאשר מדובר בשיק שהוגש לבצוע קרוב לשש שנים לאחר זמן פרעונו, מבלי שקדמה כל פנייה בכתב לפחימה ו/או לוואכים; כאשר הנתבעים מציגים שניהם גרסה חד משמעית ונתמכת באסמכתאות (אף אם חלקיות) בדבר תשלום השיק באמצעות שיק חלופי; כאשר התובעת לא טורחת להציג מסמכים שיכולים היו לסתור את טענות הנתבעים, ומנגד היא מאשרת כי לאורך השנים ביצעה עוד ועוד עיסקאות ניכיון עם ואכים ועם חברת בילדינג וחברות אחרות בבעלותו – אני סבורה כי די בראיות שהביא פחימה, על מנת שיורם נטל הוכחת הפרעון הרובץ עליו.

...

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעות שבכותרת.

התובעת תשלם אפוא הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד: א. לפחימה – בסכום של 20,000 ₪ (כולל מע"מ); ב. לוואכים – בסכום של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

לסיום יצוין, כי נותרו בתיק כספי פיקדון שהפקידה התובעת להבטחת תשלום הוצאותיו של פחימה, בהתאם לבקשות שהגיש ולהחלטות ביהמ"ש. לפיכך, אני מורה על העברת כספי הפיקדון לפחימה, באמצעות בא כוחו, על חשבון החיוב בהוצאות.

הנתבע חתם על שטר בוררות ואף לא היתנגד לאישור פסקי הבוררות שהתובעים הגישו לאישור בבית המשפט.

התובע מעולם לא וויתר על העיקול והעובדה שלא פעל לקבלת צו עיקול מבית המשפט בהתאם לחוק הבוררות, ובקש שבית הדין יורה על רישום הערת אזהרה, לא גורעת מעמדתו הנחרצת של התובע לאורך כל ההליך בבית הדין, לפיה קיימת חשיבות להותרת האיסור למכירת הדירה על כנו, על מנת שהדירה תשמש בטוחה להשבת החוב ובית הדין מעולם לא ביטל את צו העיקול והוא שב ואישר אותו.

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) בתשובותיו (כלל שבעים ושמונה סעיף א) דן בשאלה דומה: "ראובן שהיה חייב מלווה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה שאזלינן בתר אומדנא דמוכח... וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלווה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו... על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה... מכל הלין חזינן שכל המכווין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו". כמו כן, הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, 1235-1310) בתשובותיו (חלק ב' סימן שי"ב) דן במקרה ש"ראובן שהקנה נכסיו לבנו קטן בשטר ובקניין מעכשיו, כדי להבריח נכסיו מן המלווים.

...

עקב כך, ביום יז' מר חשון תש"פ (15.11.19) ניתן פסק דין נוסף שבו נקבע בין היתר כי: "הנתבע הצהיר ותיאר בפני בית הדין כי לאור מצבו הכלכלי אין בידו לשלם את הסך האמור – גם לא בתשלומים נמוכים... בשלב זה החליט בית הדין שלמשך 3 חודשים הקרובים ישלם הנתבע סך של 1,000 ₪ לכל חודש לועזי ועל התקופה שלאחר מכן יחליט בית הדין בהתאם לנתונים שיהיו תחת ידו". ביום כג' מר חשון תש"פ (21.11.19) פנה הנתבע שוב לבית הדין וביקש להפחית את התשלום החודשי ל – 100 ₪ לחודש.

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) בתשובותיו (כלל שבעים ושמונה סעיף א) דן בשאלה דומה: "ראובן שהיה חייב מלווה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה שאזלינן בתר אומדנא דמוכח... וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלווה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו... על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה... מכל הלין חזינן שכל המכווין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו". כמו כן, הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, 1235-1310) בתשובותיו (חלק ב' סימן שי"ב) דן במקרה ש"ראובן שהקנה נכסיו לבנו קטן בשטר ובקניין מעכשיו, כדי להבריח נכסיו מן המלווים.

עמדה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (רבי יוסף קארו, 1488-1575), חושן משפט סימן צ"ט סעיף ו: "החייב לחברו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלווה על פה, ממקבל המתנה וישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל שקבל ראובן". סיכומו של דבר: תביעת התובעים מתקבלת, מאחר שהוכח שעסקת המתנה נעשתה למראית עין, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים ומאחר שהיא נגועה בחוסר תם לב קיצוני.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.