התנגדות לביצוע תביעה בגין ארנונה על נכס שלא הוחזק

עניינה של התביעה אותה הגישה המשיבה הוא חוב ארנונה על נכס בשועפאט בירושלים שבבעלות המבקשת ושתיים מבנות משפחתה (להלן: הנכס), בגין התקופה שבין 1.10.2016 לבין 31.8.2017, אשר בשלו התבקש לחייב את המבקשת בתשלום סך של 66,580.58 ש"ח. הבקשה לבצוע הוגשה בלישכת ההוצאה לפועל ביום 16.12.2020, והבקשה להארכת מועד אשר הועברה לטיפולי הוגשה ביום 11.2.2022.

המבקשת טענה בבקשות שהגישה כי בתקופה זו אמה, אשר פלשה את הנכס, השכירה את הנכס לאירגון רופאים ללא גבולות, החל מיום 15.3.2016, וכי היא נאלצה לפנות בעיניין זה לבית המשפט לעינייני מישפחה, והוסיפה "לאור האמור ברור כי היא לא החזיקה בדירה בתקופה הרלבנטית לתביעה כנגדה ולאחר שהיא תקבל רשות להיתנגד היא תגיש הודעת צד ג' נגד האירגון ששכר את הנכס שלה מהאם ללא ידיעתה" (סעיף 6 לבקשה להוספת אסמכתות להתנגדות).

...

בנוסף, באמור יש כדי להשליך על מהימנות טענות המבקשת בכללותן, כולל טענותיה לעניין ידיעתה על הדבקת כתבי בי-הדין והגשת ההליך, ויש בו לתמוך במסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשתה של המבקשת למתן ארכה.

מטעמים אלו כולם, וגם בנותני דעתי לגישה המקלה יחסית הנוהגת בבחינת בקשות למתן ארכה להגשת התנגדות לבקשה לביצוע תביעה לסכום קצוב, סבורה אני כי הכף נוטה לדחיית הבקשה, והבקשה נדחית אפוא.

נוכח מסקנה זו, הבקשות הנלוות והנוספות אותן הגישה המבקשת לאחר הגשת בקשת הארכה מתייתרות (וההחלטה בדבר עיכוב ארעי של הליכי ההוצאה לפועל מבוטלת).

למתנגד מגיעה הנחה בארנונה נוכח מצבו הבריאותי.

לימים הגיש החייב היתנגדות לבצוע תביעה בסכום קצוב בגין חוב ארנונה של החייב בין השנים 2010 עד 2017 (ת"ת 55597-01-17).

טענת החייב לפיה אין הוא מחזיק בנכס אשר לגביו קיים חוב הארנונה - טענה זו נדחתה בפסק דינו של כב' הש' ר. נבון (תא"מ 34760-05-18 ס' 21) ומשכך, החייב מושתק מלהעלותה מחמת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא.

...

מכל האמור לעיל מצאתי לקבוע כי: התנגדותו של החייב לביצוע התביעה נדחית.

אני מורה על שפעול הליכי ההוצאה לפועל בתיק 518492-02-22.

נוכח התנהלות החייב בהליך שלפני ולרבות ריבוי הישיבות אשר התקיימו, אני מורה כי החייב ישלם את הוצאות הזוכה בסך 6000 ₪.

הנתבעים הגישו היתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב בלישכת ההוצאה לפועל, וההליך הובא בפניי.

הנתבעים מצידם טוענים שאין הם נדרשים לשלם את חוב הארנונה שכן מעולם לא התגוררו בנכס, ההסכם בינם לבין המשכיר בוטל בהסכמה, הערייה ידעה זאת עוד קודם למועד הגשת התביעה ופתיחת ההליכים בלישכת ההוצאה לפועל, וכי על הערייה לפנות למשכיר לשם הסדרת התשלום.

ביום 30.8.2021 נשלח לעירייה מכתב מטעם ב"כ הנתבעים, ובו פורטו הסיבות מדוע אין לראות בנתבעים כמי שחב בתשלום הארנונה בגין הנכס, תוך שצוין מפורשות כי הנתבעים מעולם לא התגוררו בנכס, כי הבקשה להתגורר בנכס נשלחה על ידי המשכיר ולא על ידי הנתבעים, כי הסכם השכירות בוטל בהסכמה בין המשכיר לשוכרים, וכי על הערייה לפנות למשכיר בעיניין זה. בשלב זה, משעה שהוצגה בפני הערייה התמונה המלאה ונודע לה באופן ברור כי הנתבעים לא החזיקו בנכס מעולם וכי הסכם השכירות בוטל- היה עליה לחדול ממאמצי הגביה כנגד הנתבעים ולהפנות דרישותיה למשכיר.

אכן יש להקל את הנטל המוטל על הערייה בגביית המיסים ולא להכביד עליה לבצע בדיקות אקטיביות באשר לזהות המחזיק בכל נכס ונכס בתחומה.

והוסיף: "הרשות אינה יכולה להסתתר מאחורי מילות הסעיף כפוטרות אותה מכל חובה שהיא. כאמור, חובתה של הרשות המקומית היא לנהוג בתושביה בהגינות, וכנגזרת של חובה זו, תתכנה נסיבות בהן תדרש הרשות המקומית לבדוק באופן פעיל מדוע ארנונה על נכס מסוים אינה משתלמת. למותר לציין, שכל ענין יבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות." השופטת ארבל קבעה כי בנסיבות חריגות שבהן ישנה ידיעה בפועל מצד המחלקה הממונה על גביית הארנונה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל, החלטתה של הערייה להמשיך ולגבות את תשלומי הארנונה מאת המחזיק היוצא אינה יכולה להחשב סבירה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים ושקלתי את נסיבות העניין, השתכנעתי כי יש להעדיף את עמדת הנתבעים על פני עמדת העירייה, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעים ולהורות על דחיית התביעה.

טענות הצדדים התביעה הוגשה בגין חוב ארנונה שלא שולם בסך של 33,983 ₪ נכון ליום 24 בספטמבר 2013, עבור החזקת המבקשת בנכס פיזי (חניה) המצוי ברחוב ורדיה שבחיפה והידוע בספרי המשיבה כנכס מספר 1038885.

למרות פניות רבות אל המשיבה והבטחתה כי תיבחן את טענות המבקשת, הנושא לא נבחן ברצינות וכעת היא נתבעת לשלם ארנונה בגין חניה שמעולם לא אושרה ולא הייתה קיימת מעולם בפועל.

סיכומי הצדדים בתום הדיון ב"כ המבקשת טענה בסיכומיה, בין היתר, כי המשיבה לא אישרה את הקמת החניה ולמרות זאת היא חייבה את החנייה בארנונה ומסרבת לבטל את החיוב; כי לאחר אין ספור פניות למשיבה, היא ביטלה את החיובים רק מינואר 2008; כי עפ"י טענת המשיבה, המבקשת הייתה צריכה להודיע למשיבה שהיא לא אישרה את החניה; כי בסוף שנת 2012 החוב היה כ – 2,700 ₪ וכשנה לאחר מכן החוב היה כ-39,000 ₪; כי המשיבה פועלת בחוסר תום לב כאשר היא מבקשת חוב על נכס שלא קיים; כי בפועל מעולם המשיבה לא נתנה תשובה סופית לפניית ב"כ המבקשת אך הסכימה לבטל את העיקולים שהטילה ומאז שנת 2019 לא הוטלו עוד עיקולים; כי לא הוגשה בקשה לביטול ההגבלה מאחר והמבקשת לא ידעה על ההגבלה; כי ב"כ המשיבה הסכים לתת אורכה של עוד 20 ימים להגשת ההיתנגדות לאחר שניתן על ידי המשיבה תשובה סופית שלמעשה לא ניתנה עד יום זה; כי אם החוב היה סופי, המשיבה לא הייתה מבטלת את העיקולים; כי העובדה שב"כ המשיבה חזר מספר פעמים על טענתו לפיה הוא יבדוק מוכיחה שהדברים אכן לא היו סופיים; כי תיק ההוצאה לפועל ניפתח בסוף שנת 2013 ולכן במסגרתו היה ניתן לפתוח 7 שנים אחרונה קרי, משנת 2007 בלבד.

ההיתנגדות גופה סעיף 81א'1(ד)(2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע, כי היתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב המועברת לבית המשפט, דינה כדין בקשת רשות להיתגונן בסדר דין מקוצר.

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אלולא חוק זה. כלומר, מלשון הסעיף עולה, כי בית המשפט מוסמך לידון רק בטענות כי הנתבע אינו מחזיק בנכס, זאת לאור הוראות סעיף 3(א)(3) וסעיף 3(ג) לחוק הערר, וגם זאת רק באופן המפורט בסעיף.

...

משכך, איני סבורה שהמבקשת הראתה טעם כלשהו להארכת המועד, ולכן כבר מסיבה זו ושל האיחור המשמעותי בהגשה, דין ההתנגדות להידחות.

עם זאת, היות שהגעתי למסקנה כי הסמכות העניינית לא מסורה לבית משפט זה, ממילא לא ניתן לדון בטענות לגופן כאן.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את ההתנגדות, הן מפאת האיחור בהגשתה והן לגופה.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת היתנגדות והתנגדות מטעם הנתבע (להלן: "המבקש"), כנגד תביעה על סכום קצוב בסך 29,412.68 ₪, שהגישה התובעת כנגד המבקש, בגין חוב ארנונה לנכס ברחוב ירושלים השלמה 420/1 אילת (להלן: (להלן: "המשיבה" ו"הנכס" בהתאמה).

    תקנה 109י'(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ") קובעת, כי היתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א'1(ד)(2) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, תוגש תוך שלושים ימים מיום שהומצאה האזהרה.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי לפי המסמכים אותם צירף המבקש, נראה שבינו לבין בעלי הזכויות בנכס, קיימים סכסוכים הקשורים לזכויות בנכס ואין לערב את המשיבה בסכסוכים לא לה. דרך המלך להשגה בטענת "אינני מחזיק" קבועה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית ") כדלקמן: "3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

בית המשפט יבחן האם מדובר במקרה בעל חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, וראו בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מיתקדמת בע"מ נ' עריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002): "כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תנתן ביתר קלות... שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות." דרישות לתשלום החוב בגין הארנונה נשלחו למבקש בימים 8.8.2019, 8.8.2021, 27.2.2022, 13.4.2022, 12.5.2022 ו- 24.10.2022 (נספח 3 לתשובת המשיבה מיום 2.8.2023).

...

אולם, גם לו אניח כי יש להתיר למבקש העלאת טענת "אינני מחזיק", הרי שאף לגוף העניין הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ההתנגדות.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי קמה לו הגנה כלשהי ולו בדוחק מפני התביעה.

אשר על כן, ההתנגדות נדחית.