מניעות.
כאן המקום להזכיר את ההליך הקודם שמקורו למעשה בהתנגדות לבצוע שטר שהגישה המבקשת בהתייחס לאותן המחאות.
המבקשת מפנה להלכות הנוהגות בעיניין כלל ההשתק השפוטי ומוצאת כי באלו יש כדי להצדיק סילוקה על הסף של תביעה זו.
ברוח הטענה האמורה ובהמשך לה, טוענת המבקשת אף לקיומו של מעשה בית-דין הנעוץ בקביעות מפורשות של ביהמ"ש בפסק הדין בהליך הקודם.
...
במצב דברים זה – עלו יחסי הצדדים על שרטון כשבהמשך לכך ניהלו הם מו"מ אשר בסופו של דבר, נתגבש לכדי הסכם בגדרו התחייבה המבקשת כי לסיום המחלוקת בין הצדדים, תמשיך היא בביצוע עבודות המכרז לבדה, תוך פיצויה של המשיבה ע"י תשלום סך השווה ל- 50% מהרווח החודשי מעבודות אלו בצירוף מע"מ, וזאת למשך כל תקופת המכרז ותקופת האופציה שניתנה לה, ככל שתמומש, קרי – 8 שנים סה"כ (להלן: "הסכם הפשרה").
כאן המקום לציין כי הקביעות המפורשות בפסק הדין כמובא לעיל, אינן זניחות וצדדיות שכן מתקבל הרושם שאלו סייעו והביאו לתוצאה של קבלת התביעה בהליך האחר במובן זה שחרף הקשיים שמצא בית המשפט בגרסת המשיבה, מצא הוא לנכון להעדיפה ולקבלה כשמן הסתם, העובדה שהמשיבה טענה שם כי מדובר בתשלום שמשענתו ברווחי שנת פעילות אחת (ולא מעבר לכך כפי הנתבע כאן) ובגמר חשבון בין הצדדים (משעה שהמשיבה ויתרה על כל תביעה נוספת), היה בה כדי למזער את הקשיים האמורים ולאפשר את קבלת התביעה.
סיכומו של דבר, הבקשה דלפני מתקבלת ומשעה שכך, מורה אני על דחיית התביעה על הסף.
בהינתן היקף התביעה ותוצאתה ועם זאת, היותה מביאה לסיום ההליך כבר בראשיתו, מורה אני על חיובה של המשיבה לשלם למבקשת הוצאות בשיעור של 10,000 שקלים.
