התנגדות לביצוע שטרות בשל חוסר כיסוי וחוסר יריבות

לטענת החייב המשיבה השתהתה כימעט 7 שנים עד לחודש אפריל 2021 עם הגשת הבקשה לבצוע שטר וזאת מטעמי חוסר תום הלב ושיהוי ניכר במטרה להשפיע לרעה על החייב ולהקשות עליו בהבאת ראיות לזכותו בטענת "פרעתי" ובמטרה להביא לצבירת הפרישי ריבית והצמדה משמעותיים, עד כדי הגעה לאיזור הדמדומים בהתיישנות תוקפו של שטר החוב.

למבקש ישנה הגנה ראויה ביותר שכן אין כל יריבות בינו לבין המשיבה, אין כל גמירות דעת שלו כלפיה, ישנו ניסיון זיוף אומלל וברור כשמש של המשיבה בניסיון להציג מצג שוא של גמירות דעת מצד החייב כלפיה, הגובל בפלילים והלכה למעשה אין כל התחייבות מפורשת פרי עטו של המבקש או כל ראיה בכתב הקושר את המבקש בשטר החוב לחוב הנטען בתיק ההוצאה לפועל ולפיכך יש לקבל את ההיתנגדות במלואה.

טענת הגנה הנטענת באופן מכוסה, דהיינו מבלי לפרט כדבעי את המסכת העובדתית עליה היא מושתתת, לעתים מתוך ציפייה כי עצם אי הפרוט ייטע בלב בית המשפט ספקות ביחס למידת חוסנה של התביעה, אינה יכולה להצמיח רשות להיתגונן [ראו מע"א 170/60 חיים קופלזון נ' ארגון העצמאים נכי מלחמת השיחרור [פורסם בנבו] (1960), ועד רע"א 8123/18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (2018)].

...

סוף דבר; התנגדות לביצוע שטר החוב- נדחית.

ולפיכך היריבות המשפטית היא בין שני הצדדים להמחאות: מי שחתום על ההמחאות - הנתבע.

באשר לטענת הנתבע לפיה היה על התובע למצות הליכים מול החייב העקרי – מר קנפו, טרם פנה לערב בן סימון אשר העביר לו את 4 ההמחאות נשוא התביעה דנן, ייאמר כדלקמן: ראשית, איני מקבלת טענת התובע לפיה מדובר בהרחבת חזית וכי יש להיתכנס לגירסתו של הנתבע בתצהיר ההיתנגדות לבצוע שטר, שם העלה טענת זיוף (עמ' 44, שו' 14-30 לפרו'), שהרי התובע ביקש לתקן את כתב תביעתו כשנה וחודשיים לאחר פתיחת ההליך (ראו חקירתו בעמ' 20-21 לפרו'), ומשכך הנתבע היה רשאי לטעון כעולה על רוחו בכתב הגנה שהגיש.

בעניינינו, הערב – מר בן סימון, העביר לתובע, מרצונו, את ההמחאות כדי לכסות את החוב של החייב העקרי קנפו, ומשכך, סעיף 27 הנ"ל אינו רלוואנטי לענייננו.

הודעת צד ג' ביום 1.8.19, הנתבע הגיש בקשה למשלוח הודעת צד ג' למר קנפו, כאמור, בתאריך 16.3.2020 ניתן פס"ד בהעדר הגנה בהודעת צד ג', ובהמשך לפסק דין של כב' ביהמ"ש המחוזי מיום 7.1.21, ביום 17.1.21 מר קנפו הגיש בקשה לביטול פסה"ד בהיעדר הגנה, מחמת כך שלא ידע על ההליך, מחוסר גישה למערכת ביהמ"ש וצפייה בתיק ומשום שלא יכול היה להביע את היתנגדותו להליך, אפילו לפנים משורת הדין.

...

הודעת צד ג' – נדחית – וראו גם החלטתי מיום 17.10.21 בהקשר.

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבע ישלם לתובע סך של 120,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע היתנגד לבצוע.

כאשר התברר לנתבע שהשיק נשוא ההיתנגדות לא כובד הוא מסר לידי שריף שיק חלופי (על אותו סכום בצרוף 100 ₪ לכסוי הוצאות ההחזרה) – אולם לא קיבל חזרה את השיק נשוא ההיתנגדות, שלדברי התובעת היה עדיין בבנק, "ויוחזר כשיתקבל חזרה מהבנק" (ס' 6).

התובעת הגישה סיכומי תשובה, טענה כי הנתבע מיתעלם מהוראות דיני השיטריות וכי ביקש להרחיב חזית ולהציג ראיות שלא עמדו לנגד עיני בית המשפט (תוצאות חיפושים במנוע החיפוש גוגל אודות יריב והקשר בינו ובין התובעת).

באשר לגירסתו של יריב – זו אכן חסרה והיעדרה ייזקף, על פי הצורך, לחובת הצד שיכול היה להעמידה לעיון בית המשפט ונמנע מלעשות כן, ועל פי הכלל ולפיו צד שלא הגיש ראיה שיכול היה להגישה, חזקה כי לא עשה כן משום שהיא לא משרתת את גירסתו ולא תומכת בטענותיו.

...

אשר על כן, כשלנתבע אין ידיעה אישית אודות נסיבות החלפת השיק הנטענת, וכאשר גרסתו של העד מטעמו לעניין זה נסתרה כמתואר לעיל - מצאתי כי לא עלה בידו להרים את הנטל שכאמור מונח על כתפיו והתוצאה היא כי התובעת הוכיחה תביעתה.

לאור האמור אני מקבל את התביעה באופן שיראו את ההתנגדות כאילו נדחתה.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם להיעדר יריבות כנגד הנתבע 2 מאחר והוא לא היתקשר עם התובעים בהסכם חוזי או כל התחייבות אחרת באופן אישי.

לטענת הנתבעים, מר פאדי מנאסרה בן התובעים רכש קרמיקה ומוצרים לבניין בשווי 56,250 ₪ תמורת המחאות אשר חוללו מחמת חוסר כסוי או חשבון מוגבל, פרט ל – 3 המחאות בסך כולל של 9,500 ₪.

חברת א.מ.ח מוצרי חשמל בתאמ 53494-10-20 הגישה בקשה לבצוע שטר כנגד גב' מנאסרה ביחס ל – 3 המחאות בסך כולל של 16,500 ₪, אשר נמשכו מחשבונה.

הנתבעת הגישה היתנגדות, בה טענה כי התביעה השטרית הוגשה מאחר והיא הגישה התביעה הכספית וחזרה על טענותיה בדבר ביטול העסקה וכשלון תמורה.

...

לסיכום, הן העסקה ביחס למרפסת והן הביטול לא הוכחו, קיימות סתירה בגרסה המעורפלת ואילו הנתבעים טוענים כי בכלל מדובר בעסקה של בן התובעים.

טענת מנאסרה ביחס לכישלון תמורה, אפוא, לא הוכחה, לאור כל האמור לעיל ביחס לסתירות סביב אותה עסקה.

מכל האמור, התובעים מנאסרה לא הוכיחה את תביעתם הכספית וזנחו תביעת לשון הרע ולכן דין התביעה להידחות.

ביום 9.11.2022 נמחקה התביעה הקודמת מחמת חוסר מעש וזמן קצר לאחר מכן הגיש הנתבע כנגד התובע תביעה חדשה (ת"א 13605-01-23 להלן: "ההליך המקביל") שהיא בראשיתה ומתנהלת במקביל לתביעה דנן.

הנתבע עשה שימוש לרעה בהליכי הגבייה בהוצאה לפועל שימוש לרעה בהליכי משפט, פעל מתוך תרמית ושקר מפגיע ובחוסר תום לב. נוכח האמור עתר התובע לתשלום פיצויים בשל 25,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות עבור ייצוגו בהליכי ההוצאה לפועל והגשת ההיתנגדות, סך של 8,800 בגין הלוואות שנתן התובע לנתבע וטרם הושבו, סך של 75,000 ₪ בגין עיסקאות שנמנעו מהתובע בשל העיקולים שהוטלו על חשבונותיו וסך של 400,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב.

לטענתו, התובע נטל מהנתבע הלוואות בסך כולל של יותר ממיליון ₪ ומסר המחאות מחשבון אמו ומחשבון חברה זרה לכסוי ההלוואות.

ביום 29.02.24 נשמעו חקירות נגדיות והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.04.2013) נפסק : "14. על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השיכנוע ו-חובת הבאת הראיה – כאשר נטל השיכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השיכנוע. נטל השיכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למישנהו. כאשר בעל הדין שנטל השיכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם בנבו] (5.10.2006), פסקה 11 (להלן: עניין גרשון הובלות); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1722-1719 (מהדורה מעודכנת ומשולבת, 2009) (להלן: קדמי)]. כדי לקבוע מי נושא בנטל השיכנוע, יש ללכת על-פי הדין המהותי, וכך, נטל השיכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הנו "המוציא מחברו – עליו הראיה". כך, בדרך כלל, על התובע הנטל להוכיח את הטענות בבסיס עילת תביעתו ועל הנתבע להוכיח את העובדות שבבסיס טענות הגנתו (עניין גרשון הובלות, בפיסקה 13; קדמי, בעמ' 1724-1723, 1733-1732).

יוער גם כי אף אם ה"ליקויים" האמורים נכונים, אין בהם די כדי לבסס ברף הנידרש קביעה כי הנתבע הוא שזייף את החתימה, וממילא קביעה כי נקיטת ההליך לבצוע השטר היה רשלני, חסר תום לב או מכוון להטעות.

...

אין בידי לקבל טענה זו. כך, התנהלותו של הנתבע הוסברה בתצהירו ועדותו ואין בה, כשלעצמה, לבסס את טענת הזיוף, ודאי בנסיבות בהן אין מחלוקת כי בין הצדדים היו הקשרים כספיים שונים.

רביעית, גם דין התביעה על יסוד עילה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 להידחות.

סיכום לאור כל האמור אני מורה על דחיית התביעה.