התנגדות לאישור תכנית בוועדה המקומית לתכנון ובנייה

לגבי תכנית זו צוין בהסכם הגג כי היא "אושרה על ידי הועדה המקומית, לקראת הגשה לוותמ"ל". שבועות ספורים לאחר מכן, ומשניתנה המלצת מנהלת מינהל התיכנון בעיניין, החליטה ועדת השרים לעינייני תיכנון, בנייה, מקרקעין ודיור (להלן: קבינט הדיור) להכריז על המקרקעין כעל "מיתחם מועדף לדיור" לפי החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014 (להלן: חוק הוותמ"ל או החוק).

לתכנית הוגשו התנגדויות מטעם המועצה האזורית שדות נגב (המשיבה 1 בעע"ם 29/20 ובעע"ם 69/20; להלן גם: המועצה האזורית), מושב תקומה (המשיבה 2 בעע"ם 29/20 ובעע"ם 69/20), והועדה המקומית לתיכנון ולבנייה של נתיבות (המערערת 1 בעע"ם 29/20; להלן: הועדה המקומית).

...

משהגיע למסקנה זו, נמנע בית משפט קמא מלדון בטענות נוספות שהועלו נגד התכנית באשר לשימושים שנקבעו בה, נחיצותה, והתאמתה לתכנון בוותמ"ל. עיקרי טענות הצדדים בערעור המערערות כולן טוענות כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי התכנית סותרת את הוראות תמ"א 35 באופן המצדיק את ביטולה.

על מנת להתגבר על בעיית "הביצה והתרנגולת" מצאו המערערות במסגרת ההליך התכנוני פתרונות, שאכן בחלקם יש מידה מסוימת של מלאכותיות: רשות מקרקעי ישראל צורפה כיזם של התוכנית, למרות שהאחריות העיקרית לתכנונה ולהגשתה היא של עיריית נתיבות; האפשרות לממש את התוכנית ביחס ל-100 הדונם שבמחלוקת הותנתה, הלכה למעשה, בהשלמת תיקון הגבולות, והעברת מכלול המקרקעין לתחום שיפוטה של העיר נתיבות; ההתאמה של התוכנית להוראות תמ"א 35 נבחנת על בסיס ההנחה ש- 100 הדונם במחלוקת אינם מקרקעין השייכים למושב תקומה וכיו"ב. בכל אלה קיימים קשיים, ואולם בסופו של דבר, כפי שמטיב חברי, השופט אלרון, להראות, לא כאלה המצדיקים את התערבותנו בהליך התכנוני.

השופט נ' הנדל: אני מסכים עם חברי, השופט י' אלרון, כי דין הערעורים להתקבל "במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ואילו החלטת הוותמ"ל לאשר את התכנית – תעמוד בעינה". אמנם, המשיבים בהליך דנן נטלו חלק בהליכי התכנון, והתנגדו לקידום תוכנית המריבה, אך בכך אין די, שכן הטענות בדבר סתירה, כביכול, בין התוכנית להוראות תמ"א 35 הועלו לראשונה רק במהלך בירור העתירה המינהלית מטעם המשיבים.

אף על פי כן, לאחר העיון בחומר – ודווקא לאור הסיווגים שהוצגו לעיל – הגעתי למסקנה שאין הצדקה להשיב את הדיון.

יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון (בסעיף 59 לפסק הדין) ודבריו להלן רלוואנטיים ונכונים גם לענייננו: "ברם, לצד ההכרה בחשיבותם של התיכנון הכולל ושל עיקרון הצדק החלוקתי, הכרחי לתחוֹם גבולות ראויים לכל אחד מהם, שאם לא כן הם עלולים גם לגרום עוול. אבהיר. אשר לתיכנון כולל, מדובר בהעדפה מוצדקת, אך רק בהעדפה; לא בחזוּת הכּל. בשלב מסויים בהמשכו של ציר הזמן, דחיית תכניות נקודתיות במושב מזה, לצד אי- השלמת תיכנון כולל מזה, תהא להתנהלות מנהלית החורגת ממיתחם הסבירות, ותקום עילה משפטית להתערבות בה (לזיקה שבין המשכות הליכי התיכנון או מידת התקדמותם לבין סבירות החלטה שלא לאשר תכנית נקודתית, ראו בג"ץ 6572/13 ברקאי נ' שר הפנים (1.10.2014)[פורסם בנבו] , פסקה 7; עת"ם (מרכז) 26202-04-12 הועדה המקומית לתיכנון ובניה בטייבה נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתיכנון ובניה (8.8.2013)[פורסם בנבו] , פסקה 7)). בצדק קבע כך בית המשפט המחוזי בפסק הדין (פסקה 44). אף יו"ר ועדת המשנה להתנגדויות, אשר בסופו של דבר דחתה את התוכנית, התבטא ברוח זו (ישיבה מיום 13.11.2011, עמוד 72 לפרוטוקול, נספח מש/5): "איך אתם מקדמים את זה? או שעושים תיכנון כולל למושבים, אי אפשר לבוא ולהגיד עכשיו שכל אחד יבוא ויחכה שיבוא המשיח ולא יכולים לפצל שום דבר". זאת לזכור ולהזכיר, ההיתנגדות לקידום תכניות בהיעדר תיכנון כולל משליכה הן על המערערים, הן על עניינם של בעלי מגרשים אחרים במושב.

...

זאת בהינתן שמקובלת עלי קביעת ועדת הערר ולפיה משהעותרת מבקשת להוציא עצמה מגדרו של התכנון הכולל, הרי שאין היא זכאית לקבל כל תמורה הנובעת ממנו וקל וחומר שאינה מוותרת או תורמת דבר, כאשר היא מבקשת זכויות בהיקף קטן יותר מזה הניתן במסגרת התכנון הכולל.

יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון (בסעיף 59 לפסק הדין) ודבריו להלן רלוונטיים ונכונים גם לענייננו: "ברם, לצד ההכרה בחשיבותם של התכנון הכולל ושל עקרון הצדק החלוקתי, הכרחי לתחוֹם גבולות ראויים לכל אחד מהם, שאם לא כן הם עלולים גם לגרום עוול. אבהיר. אשר לתכנון כולל, מדובר בהעדפה מוצדקת, אך רק בהעדפה; לא בחזוּת הכּל. בשלב מסויים בהמשכו של ציר הזמן, דחיית תכניות נקודתיות במושב מזה, לצד אי- השלמת תכנון כולל מזה, תהא להתנהלות מנהלית החורגת ממתחם הסבירות, ותקום עילה משפטית להתערבות בה (לזיקה שבין הימשכות הליכי התכנון או מידת התקדמותם לבין סבירות החלטה שלא לאשר תכנית נקודתית, ראו בג"ץ 6572/13 ברקאי נ' שר הפנים (1.10.2014)[פורסם בנבו] , פסקה 7; עת"ם (מרכז) 26202-04-12 הוועדה המקומית לתכנון ובניה בטייבה נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה (8.8.2013)[פורסם בנבו] , פסקה 7)). בצדק קבע כך בית המשפט המחוזי בפסק הדין (פסקה 44). אף יו"ר ועדת המשנה להתנגדויות, אשר בסופו של דבר דחתה את התוכנית, התבטא ברוח זו (ישיבה מיום 13.11.2011, עמוד 72 לפרוטוקול, נספח מש/5): "איך אתם מקדמים את זה? או שעושים תכנון כולל למושבים, אי אפשר לבוא ולהגיד עכשיו שכל אחד יבוא ויחכה שיבוא המשיח ולא יכולים לפצל שום דבר". זאת לזכור ולהזכיר, ההתנגדות לקידום תכניות בהעדר תכנון כולל משליכה הן על המערערים, הן על עניינם של בעלי מגרשים אחרים במושב.

סוף דבר; לאור האמור והמפורט – העתירה נדחית.

עוד נטען כי החלטת המשיבה אף אינה מתיישבת עם הראציונאל שבא לידי ביטוי בהחלטה שניתנה על ידה לאחרונה ביום 19.8.20 במסגרת ערר 1014/0520 ויסאם נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה אשר דחתה בקשה להיתר להרחבת דיר קיים באיזור רגישות 3 על פי תכנית מג/21904 וקבעה כי מרחק של 2,600 מ' מאיזור רגישות 6 אינו מקיים את הדרישה ל"צמידות דופן לבינוי".

עניינה של העתירה דנן אינו בהתנגדות לאישור "תכנית", אלא כנגד מתן "היתר" ועל כן, דומה שהוראה זו אינה רלוואנטית למחלוקת דנן.

...

לבסוף נקבע בסעיף 32 להחלטה בערר כדלקמן:- "אשר על כן, אנו קובעים כי יש לאשר את הבקשה להיתר, בתנאים עליהם המליץ משרד החקלאות, לבינוי מצידה הדרומי של החלקה. הוועדה המקומית תתקן החלטתה בהתאם, לרבות בעניין התאמת הבנייה לתקנים להקמת המבנים לפי התכנית החקלאית, ולשאר האישורים הנדרשים להקמתה. תנאי למתן ההיתר יהיה, כאמור, הפקדת התכנית הכוללנית". טענות העותרת לטענת העותרת משקבעה המשיבה כי לא נפל פגם עקרוני בהחלטת העותרת, הרי שמדובר בהחלטה סבירה והיה על המשיבה להימנע מלהתערב בה, קל וחומר מלקבל החלטה הפוכה.

לא שוכנעתי כי וועדת הערר נמנעה מלשקול שיקולים רלוונטיים, או חלילה שקלה שיקולים זרים שאינם צריכים לעניין.

משכך, סבורני כי לא נמצאה עילה להתערבותי בהחלטת וועדת הערר.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, נדחית העתירה.

שנית, העותר הגיש היתנגדות לתוכנית, וביום 18.3.19 קיבלה ועדת משנה להתנגדויות חלק מטענותיו (נספח 7 לתגובה); ביום 7.5.19, נערכה ישיבת ועדת משנה להתנגדויות נוספת, והוחלט לקבל חלק מטענות העותר (נספח 11 לתגובה); ביום 26.9.19 הוגשה תביעה למפקחת על הבתים המשותפים עקב סרוב העותר לחתום על הסכם תמ"א 38; ביום 30.7.19 אישרה ועדת המשנה את הבקשה להיתר לאחר קבלת תכנית מתוקנת; ביום 24.6.21 קיבל העותר את המלצת ועדת ערר למחוק את הערר שהגיש ביום 20.1.21 ללא צו להוצאות.

ככל שסבר העותר כי נפל פגם בבקשה להיתר הבניה, היה עליו להגיש היתנגדות לועדה המקומית ולאחר מכן לתקוף את ההחלטה בהתנגדות בפני וועדת הערר, לפי סעיף 152 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

...

על כן דין העתירה להידחות על הסף.

למעלה מן הצורך, דין העתירה היה להידחות גם לגופה, נוכח ההלכה הפסוקה לפיה בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הנגזרות משיקולים תכנוניים.

על כן, אני דוחה את העתירה.

בתמצית יצוין כי העותרים חזרו למעשה על טענותיהם שהועלו בהתנגדות שהוגשה מטעמם, לרבות טענות לפגמים בפירסום התכנית, בנייה שלא בהתאם לתכנית, להיתר בנייה ובטרם ניתן היתר, אי התאמת התוספות לתשתיות הקיימות בשכונה, העידר מקומות חניה, דפוס פעילות בעייתי של הועדה המקומית לתיכנון ובניה חיפה (להלן: "הועדה המקומית") אשר נתנה היתר לתוספת בנייה של קומה ואגף מכוח תמ"א 38 (מסלול חזוק) במרץ 2018, ללא יידוע הדיירים הגובלים, ובנייה בהקף החורג מההיקף המותר על פי חוות דעת מתכננת המחוז.

...

במקרה הנדון, התכנית בכללותה נבחנה על ידי הוועדה המחוזית שהגיעה למסקנה כי מדובר בתכנית ראויה שעומדת בהוראות התכנית הכוללנית חפ/2000, מספקת מענה לצרכים הקיימים של עיבוי בית אבות קיים במקום הקמת אחד חדש או הפניית מטופלים לאזורים מרוחקים.

העותרים לא ביססו את טענתם לעניין הפסול בקביעת דרישת אישור הפרוגרמה בשלב הרישוי, ולא הצביעו על פגם שנפל בקביעה זו, ומשכך, דין טענה זו של העותרים להידחות.

סוף דבר סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל - העתירה נדחית.