התנגדות המשיבים לבקשה להוספת ראיה

המשיבה היתנגדה לבקשה להוספת ראיה, בין היתר, מאחר שלא הוצג כל טעם ממשי לכך שחוות הדעת לא צורפה במסגרת הליך ההוכחות לפני בית משפט קמא.

...

בשלב מסוים של דיוני הוועדה אף עמדה על הפרק האפשרות להחליף את המילה "במטרה" במילים "שיש בו כדי". לבסוף, המחוקק הכריע להותיר את נוסח הסעיף כפי שהוצע, מתוך הבנה כי: "אם הסעיף נשאר במטרה להטיל מרות, זה בסדר שלא נגיע איתו למקומות שלא התכוונו אליהם, אבל נשארה בעיה שקשה להוכיח את המטרה. לעומת זאת אם נשנה את המילה 'במטרה' ונשים משהו שיותר קל להוכיח, 'שיש בו כדי', אז יהיה לנו יותר קל להוכיח, אבל אנחנו יכולים להפליג למחוזות שלא רצינו [...] נראה לי שנישאר בנוסח שזה כתוב" (דברי יו"ר הוועדה, פרוטוקול ישיבה 544 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 22 (5.2.2018)).

המשמעות היא שלו הרפורמה הייתה חלה בעניינו של המערער, הוא היה מורשע בעבירת רצח בנסיבות מחמירות ועונשו היה עונש מאסר עולם חובה.

סוף דבר בנימה אישית: ממקום מסתור למקום מסתור ברחה המנוחה בניסיון להימלט מבני משפחתה, ללא הועיל.

תגובת המשיבה, הנתמכת בתצהירו של אדריכל מחמיד, הוגשה ביום 18.6.23 ובמסגרתה היתנגדה המשיבה לבקשה לביטול הצוו.

ברי כי לא ניתן להוסיף ראיות חדשות בשלב הסיכומים, וודאי שלא מבלי להגיש בקשה מתאימה ולקבל עמדת המשיבה, ולפיכך לא אתייחס למסמך זה שצורף שלא כדין.

...

עתה לגופו של עניין - לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כלל החומר (בהיקף נרחב, יתר על המידה) שהונח בפניי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, שכן המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח התקיימות איזו מן העילות המנויות בסעיף 229 לחוק, קרי כי העבודות בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו, או כי נפל בצו פגם חמור שבעטיו יש לבטל את הצו.

היתר הבניה המצוי בידי המבקשת הינו היתר מס' 20210909 מיום 30.4.23 אשר מצאתי, לאחר שעיינתי בכלל החומר שבפניי, כי הוא מתייחס לבניית המלון בלבד בחלקות 84 ו-86 כפי שצוין בו מפורשות: "מותר – בית מלון בן 142 חדרים, 4 קומות + 2 קומות מתחת לקרקע, כולל בריכות שחיה". משמעותו של ההיתר עולה בבירור מעיון בו, וכן כפי שהוסבר על ידי מ"מ מהנדס הוועדה בתצהירו ובעדותו בבית המשפט (עמ' 9 לפרוט').

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את הבקשה לביטול צו ההפסקה המנהלי.

המשיבה היתנגדה לבקשה, בטענה כי מדובר למעשה בבקשה להוספת ראיה ואולי אף תיקון של הבקשה לאישור, כאשר אין בבקשה נימוק בר תוקף לצרוף הראיה בשלב מאוחר לאחר שכבר הוגשה תגובת המשיבה.

...

למרות שלא היה בכך די כדי לזכות את המבקשת בגמול ובהוצאות, אני סבורה כי יש בכך כדי להצדיק אי פסיקת הוצאות לחובתה.

אני מאשרת את הסתלקותה של המבקשת מהבקשה לאישור התובענה הייצוגית ומן התובענה הייצוגית, ואני מורה על מחיקת בקשת האישור, בהתאם להוראות סעיף 16(ד)(5) לחוק תובענות ייצוגיות.

כמו כן אני מורה על דחיית התביעה האישית של המבקשת כנגד המשיבה.

ואכן, בעיניין תורג'מן נקבע במפורש כי "אין בהסתלקות למנוע מן המבקש ובאי כוחו להגיש הליך חדש, אם וכאשר יתגבש נזק. כך הומלץ, כך אימץ המבקש, לכך לא היתנגדו המשיבים, ובדין" (שם, בפס' 16).

גם בהנחה, כטענת המשיבה, שהמבקש עיבה את טענותיו במסגרת בקשת האישור, הן במישור הטיעוני (לעניין ההטיה המבנית, שכאמור כבר נטענה במסגרת התגובה לתשובה לבקשת הגילוי) והן במישור הראייתי (חוות דעת מומחה כלכלי) בנקודות התורפה עליהן הצביעה המשיבה בתשובתה לבקשת הגילוי, אין בכך משום מניעת יתרון דיוני שנצמח למשיבה (וכאמור המשיבה ביקשה בעצמה להוסיף חוות דעת מומחה לדין הזר לחזוק טענותיה).

...

בקשת המחיקה וטענות הצדדים ב.1 בקשת המחיקה בבקשת המחיקה טען המבקש כי לאחר עיון בתמליל חקירתה של המצהירה מטעם המשיבה, שהתקבל בידי הצדדים רק ביום 6.8.2023, הוא הגיע למסקנה כי בקשת הגילוי מיצתה את עצמה ואין לו עוד צורך במסמכים המבוקשים.

אשר לתנאי ברירת המחדל הקבוע בתקנה 41(ג)(1) לתקנות סד"א, לפיו "הדיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית" - ככל שהמבקש לא היה מגיש בקשת אישור, אלא היה מבקש לשמור לעצמו את הזכות להגיש בקשה חדשה לגילוי מסמכים וככל שהייתי נעתר לכך, בוודאי שהייתי מותיר על כנה את ברירת המחדל הקבועה בתקנה 41(ג)(1) לתקנות סד"א וקובע כי הדיון בבקשת הגילוי חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה בקשת הגילוי הנוכחית.

לפיכך, ולאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנות 153-151 לתקנות סד"א, הגעתי למסקנה לפיה יש לחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בהליך בקשת הגילוי בסך של 25,000 ש"ח. כמו כן מתוקף סמכותי מכח סעיף 202 לחוק החברות ותקנה 41(ג)(2) לתקנות סד"א החלטתי להורות כי הדיון בבקשת האישור יותנה בכך שההוצאות שפסקתי לעיל ישולמו עד ליום 19.11.2023 (ר' עניין אי.סיג, בפס' 13; עניין תורג'מן, שם; עניין עובדיה, שם; ת"א (מחוזי ת"א) 10965-12-19 גמל נ' המכללה האקדמית תל אביב יפו, פס' 13 (נבו, 29.10.2021)).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להיעתר לבקשת המחיקה, קרי בקשת ההסתלקות מבקשת הגילוי, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ש"ח, שתשלומם עד ליום 19.11.2023 יהווה תנאי לדיון בבקשת האישור.

ביום 2.1.2024 הגיש המשיב "בקשה להוספת ראיה", על פיה עותר המשיב לקבלת רשות לצרף לתיק "החלטת ועדת המשנה לתיכנון ובנייה מיום 20.09.2023, הדוחה את בקשת העוררת לשימוש חורג למגורים". בהתאם לאמור בבקשה, רק ביום 26.12.2023 נודע למשיב על קיום ההחלטה האמורה של ועדת המשנה לתיכנון ובניה.

ביום 7.1.2024 העוררת הגישה את תגובתה לפיה: "העוררת אינה מיתנגדת לצרוף ההחלטה כראיה ובילבד שתתאפשר גם צירופה של חוות דעת הנדסית מטעם העוררת מיום 27.8.2023 (להלן: 'חוות הדעת ההנדסית') אשר לא הייתה בפני הוועדה לתיכנון ובניה בעת מתן ההחלטה.

...

בסופו של דבר מועד הדיון נדחה לתאריך 16.11.2023 אולם בשל אילוצי המלחמה אשר בינתיים החלה, הדיון נדחה שוב, על פי החלטה מיום 2.11.2023, עד ליום 5.2.2024.

לאחר שקילת הדברים, החלטנו להתיר את הגשת החלטת ועדת המשנה מיום 20.9.2023 (ללא תוספת מסמכים נלווים וללא תוספת טיעונים כלשהם), וכן החלטנו שלא להתיר את הגשתה של חוות דעת נוספת מטעם העוררת.