ביום 28.12.2017 ניתנו, לבקשתם, צוים לכנוס נכסיהם ולעיכוב הליכי גביה בעיניינם, וכמו כן מונתה המשיבה 1 – עו"ד מורן רוזנפלד – כמנהלת מיוחדת לנכסיהם.
זמן קצר לאחר מכן, ביום 26.1.2023, הגישו המערערים "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ולעיון מחדש בפסק הדין – לצורך הכנת מתוה להסדר נושים על ידי [המערערים]", שבה ביקשו, בעקרו של דבר, כי "ביטול הליכי פשיטת הרגל נגד [המערערים] ידחה ב-60 יום, בהם תנתן ל[מערערים] ההזדמנות להגיע להסדר מוסכם עם נושיהם". המנהלת המיוחדת הסכימה לבקשה, ואילו הכונס הרישמי היתנגד.
בפתח הדברים יצוין, כי הבקשה אמנם הוכתרה על-ידי המערערים כבקשה לעיכוב ביצוע, אולם מאחר שליבת פסק הדין מושא הבקשה היא הוראה על ביטול הליכי פשיטת הרגל (כשלצדה מעט הוראות נילוות), הרי שמדובר, בעקרו של דבר, בבקשה למתן סעד זמני לתקופת העירעור (ראו: ע"א 8806/15 פלג נ' כונס הנכסים הרישמי (18.5.2016) (להלן: עניין פלג); ע"א 4903/22 הרוש נ' אורי, פסקה 13 (17.8.2022)).
...
לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, מצאתי כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבים.
אף בענייננו, דין הבקשה נחתך על-פי מאזן הנוחות.
הבקשה נדחית אפוא בזאת; משלא נתבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות.