בשל כך, הגישה הנתבעת ביום 18.09.2016 היתנגדות לבצוע שטר והתיק עבר לבית משפט זה.
ביום 22.02.2017 היתקיים לפניי דיון בהתנגדות שבמהלכו הגיעו הצדדים להסדר דיוני בנוסח הבא:
"בהמלצת ביהמ"ש, ונוכח הטענות שהועלו ע"י שני הצדדים ובשים לב לכך כי טענות הצדדים קשורות להסכם פשרה שהושג בין הצדדים בביה"ד לעבודה וקיבל תוקף של פסק דין, כאשר קיימת מחלוקת בקשר לפרשנותו של סעיף 1 באותו הסכם פשרה, הצדדים יפנו לבית הדין לעבודה בבקשה ו/או תביעה מתאימה בעיניין פרשנות סעיף 1.
התובעת פתחה ביום 25.11.2015 (שנתיים לאחר סיום ההליך בבית הדין האיזורי לעבודה), תיק הוצאה לפועל לגביית עשרה שיקים שקבלה מהתובעת לזמן פירעון שבין 09.01.2013 ועד 23.06.2013, כמפורט בבקשת הבצוע בתיק ההוצאה לפועל.
טענת התובעת ועדיה בדבר ההפרדה בין השיקים, לבין התביעה והסכם הפשרה וכי היא רשאית לפתוח תיק הוצאה לפועל לגבייתם ולכן לא קיבלו ביטוי בהסכם הפשרה, אינה מתקבלת על הדעת נוכח העובדה כי כל השיקים כבר חוללו באי פירעון חודשים רבים לפני חתימת ההסכם, בו בזמן שהשקים שניתנו לגב' מאיה עבור שכר עבודה ניפרעו על ידי הנתבעת, בין אם בהוצאה לפועל או בדרך אחרת, לפני כריתת הסכם הפשרה.
...
הנתבעת הגישה לתיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" לפיה נטען כי ביום 24.11.2013 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת הליך אחר שהתנהל בבית הדין לעבודה, לפיו סוכם כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 18,514 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של התביעות בין הצדדים.
מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הפשרה קויים והתובעת קיבלה לידיה את הסכומים נשוא הסכם הפשרה שהוסכם עליהם ובכך למעשה מוצו זכויות הצדדים, ונוכח הסכם הפשרה אשר לא צויין בו כל סייג המתייחס להחרגת השיקים באופן שמותיר לתובעת את האפשרות לנקוט בהליכים לפרעונם ולאור פרשנות הסכם הפשרה על רקע נסיבות כריתתו כמתואר לעיל – אני קובע כי יש לקבל את פרשנות הנתבעת להסכם הפשרה וכי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת גרסתה כי הסכם הפשרה הקים מחסום ביחס לתביעה השטרית דנן.
סיכום
לאור האמור והמקובץ לעיל, אני קובע כי התובעת כשלה בתביעתה וכי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה להוכחת גרסתה, ולפיכך אני דוחה את התביעה.
אשר לשאלת ההוצאות וחרף התוצאה אליה הגעתי, ולאחר שבחנתי התנהלות שני הצדדים בתיק לא ראיתי לעשות צו להוצאות.