התנגדויות לביצוע שיקים על בסיס הסכם עסקי מותנה

בהתנגדות שהגיש המבקש נטען כי ביום 14.6.20, לאחר חתימת ההסכם, התחיל להפעיל את העסק יחד עם שותפיו, זאת עד ליום 7.7.20, עת ביום 10.7.20 "החל הסגר" בשל מגיפת הקורונה.

בסעיף 20(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, נקבע כי: "20.(א) נקבע בחוק ההוצאה לפועל שיש לראות הליך בבית המשפט כבקשת רשות להיתגונן, לא יתגונן נתבע זולת אם ניתנה לכך רשות לפי בקשה שהגיש לפי חוק ההוצאה לפועל." בבחינה אם ליתן רשות להיתגונן יש לבדוק אם קיימת הגנה אפשרית מפני טענות כתב התביעה ואפילו תהיה זו הגנה בדוחק, כך ראו , בין היתר, ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ [ניתן ביום 15.6.09]: "התביעה בסדר דין מקוצר הנה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להיתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להיתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עריית חולון, פ"ד נב (1) 390, 400 (1999); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן – זוסמן)]. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להיתגונן הנה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הנה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תנתן לנתבע רשות להיתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41, 46 (2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הנה טענה בעל פה כנגד מיסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו (4) 193, 196 (1992); זוסמן, בעמוד 678]. מכאן, שבירור בקשת הרשות להיתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק...". על רקע האמור, יש להדרש לטענות המבקש ולברר האם אלה מגלות הגנה אפשרית בהנחה שהנן טענות אמת.

באשר לטענות המבקש בדבר אירועים עתידיים שהיו קבועים ערב חתימת ההסכם, אירועים אלה אמנם לא אוזכרו בהגדרת ה"ממכר", אך דבר קיומם אכן צוין בו, ואף צורפה להסכם טבלה ובה פירוט האירועים במהלך שנת 2020 , פירוט סכום המקדמות ששולם בגין האירועים, ופירוט סכומי "שיקים דחויים" שנמסרו בגין אותם אירועים, אלא שבהסכם לא נקבע כי תשלום התמורה מותנה בקיומם בפועל של האירועים (בין אם בתפוסה חלקית ובין אם בתפוסה מלאה).

עדות זו של המבקש לפיה "יבוצעו תשלומים בהתאם לאירועים קדימה", לא מתיישבת עם לשון ההסכם, וממילא לא נטענה טענה מפורשת כאמור בהתנגדות מטעמו ובתצהיר שצורף אליה.

...

לאחר חקירת המבקש במעמד הדיון שהתקיים ביום 4.7.21 , נעתרתי לבקשתו להתיר לו לצרף תצהיר משלים מעבר לזה שצירף להתנגדות (וזאת מהטעמים שפורטו בהחלטה מיום 4.7.21), ובהתאם הוגש תצהיר משלים בו הועלתה לראשונה טענה נוספת, לפיה לאחר חתימת ההסכם "במהלך החודשים האחרונים" נודע למבקש כי טרם חתימת ההסכם פרץ סכסוך בין המשיבה לבין הבעלים של הנכס בו הופעל אולם האירועים, וכי הבעלים של הנכס דרש מהמשיבה לפנות הנכס, אלא שבסופו של דבר נענה לתחנוניה נוכח "משבר הקורונה". המבקש טוען כי מידע זה הוסתר ממנו, וכי נוכח העובדה שבעל הנכס היה "עייף" מאיחורי המשיבה "בתשלומים" , הוא לא נתן למבקש "הזדמנות אמיתית להפעיל את האולם ולתקן את ההפרות בתשלומי השכירות" (סעיף 6 לתצהיר המשלים).

סבורני, כי עת נטען על ידי המבקש כי הסך של 67,500 ₪ מתוך סכום השיקים שהוגשו לביצוע, שולם על ידו, יש ליתן למבקש רשות להתגונן ביחס לסכום האמור כדי לברר האם הסך האמור אכן שולם למשיבה על חשבון התמורה, אך בהינתן שלא הוצגה כל אסמכתא לתמיכה באמור ולא פורט ברחל ביתך הקטנה כיצד שולם אותו הסכום, יש מקום להתנות מתן רשות להתגונן ביחס לסכום זה, בהפקדת הסך של 33,750 ש"ח בקופת בית המשפט.

סוף דבר באשר לסך של 247,500 ₪, אני דוחה את ההתנגדות, שכן לא שוכנעתי כי המבקש הציג הגנה אפשרית כלשהיא.

אני מורה על שפעול הליכי ההוצל"פ ביחס לסכום האמור ומחייבת את המבקש בתשלום הסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות המשיבה, שיתווסף לסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל.

מדובר בשני תיקים אשר עקרם היתנגדות לבצוע שטר בהוצל"פ באופן הבא: תיק הוצל"פ מס' 535093-05-20 שניפתח בגין 4 שיקים שמשכה אפרודיטה יבוא ויצוא לפקודת ינית לנג'רי בע"מ (להלן: "ינית") בסך כולל של 200,109 ₪ (קרן).

לאור האמור לעיל, ניתנת בזאת רשות להיתגונן המותנית בהפקדת ערובה בסך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט, תוך 45 יום מהיום.

בפועל ההסכם בוצע ב- 2.11.2021 ו/או בסמוך לו. טענות הצדדים בטרם אשטח את טענות הצדדים אגדיר את השאלה שבמחלוקת מושאת בקשה זו. השאלה העומדת לפתח ביהמ"ש הנה, האם פעל הבנק כשורה וכדין עת עיכב את כספי המבקשות על סך של 449,609 ₪ מתוך סך של כ- 4,500,000 ₪, מושאי התיקים דלעיל בהם ניתנה הרשות להגן כאמור.

למעשה, על סמך פרעון חובותיה ביקשה המבקשת מהמשיבה לפעול לביטול שעבודיה שנוצרו לשם אבטחת האשראי שניתן לה בגין פעילותה העסקית.

...

סוף דבר לא מצאתי עילה מכוח הדין ו/או עילה חוזית מכוחה פעל המשיב לעכב את כספה של המבקשת.

אשר על כן מורה כמבוקש בסעיף א' לבקשה זו. המשיב ישלם למבקשת הוצאות ע"ס של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) בצמוד למדד ונושא ריבית כחוק.

כמו כן, החלטתי תיכנס לתוקף תוך שבעה ימים מיום זה. ניתנה היום, כ"ט אדר א' תשפ"ב, 02 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

רחמים הגיש היתנגדות לבצוע השיקים בה טען כי היתקשר בהסכם על בסיס מצג שוא של המשכיר לפיו רישיון העסק נמצא בתהליך אישור על ידי השוכר הקודם, וכל שנותר להשלים הוא זוטי דברים כדי לקבל את הרישיון.

על כן, דין התביעה להדחות ומתייתר הצורך לידון ביתר הטענות בתביעה זו. מעבר לידרוש, יוער כי למרות הבחירה הלא מובנת לתבוע בהליך זה רק את הערב ולא את החייב העקרי, השוכר, אין בסיס לטענות הנתבע, כחלון, כי הייתה מנעה לעשות כן. התביעה מבוססת על כתב ערבות הכולל הוראה כי הערבות אינה מותנית בכל תנאי שהוא, לרבות דרישה לפנות אל החייב תחילה.

...

על כן, התביעה בת"א 863-03-17 נדחית.

גם התביעה שכנגד נדחית.

לאור דחיית התביעה כנגד השוכר, התביעה בת"א 32640-04-19, כנגד כחלון כערב, נדחית.

הנתבעת לא הגישה חשבון סופי, והחשבונות שצורפו להתנגדות נערכו על בסיס כתב הכמויות שהוא אומדן, במנותק מהחשבונות הסופיים שאושרו על ידי המזמין, וללא כל היתייחסות למימון החומרים שסופקו על ידי התובעת.

הנתבעות זנחו בסיכומיהן את הטענה שמדובר בעיסקה מותנית שכן ההסכמים היו מותנים בקבלת אישור המזמין לגבי זהות קבלן המשנה.

עסקת היסוד ונסיבות מסירת השיקים, והאם מסרה התובעת תמורה בגינם האם השיטריות ניתנו כבטוחה לבצוע ההסכמים על ידי הנתבעת 1, או שמא להבטחת כספים ששולמו לנתבעת 1 כמקדמות על חשבון כספים עתידיים שהיו אמורים להגיע אליה ככל שהייתה עומדת בהתחייבויותיה על פי ההסכמים? גרסת הנתבעות כפי שפורטה בהתנגדות הנה כי שני השיקים בסך כולל של 150,200 ₪ נימסרו לתובעת חלף ערבות ביצוע אותה היה עליה להעמיד בהתאם להסכמים עם התובעת, משום שהנתבעת 1 לא יכלה להמציא ערבויות בנקאיות כפי שנקבע בהסכמים (ראו: סע' 13, 39 בהתנגדות ובתצהיר רינת שצורף לה).

בסיכומיהן, העלו הנתבעות גרסה שלישית בנוגע לשיק על סך 70,200 ₪, לגביו טענו שניתן חלף ערבות בנקאית להבטחת ביצוע ההסכמים, ובמרוצת הזמן הוסב להבטחת מקדמה ששולמה לנתבעת 1 במסגרת פרויקט כביש הגישה לסטודנטים.

...

אין בידי לקבל טענת התובעת כי במסגרת חישוב התמורה המגיעה לנתבעת 1 בגין הפרויקטים יש לערוך חישוב המתבסס על השוואה בין ריכוז ההוצאות שהיו לתובעת בפרויקטים השונים למול ההכנסות מאותם פרויקטים, כך שסכום ההפרש הינו בגדר חוב של הנתבעת 1 לתובעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 18,000 ₪, וכן החזר שכר העדים ששולם על ידן בסך כולל של 2,250 ₪.

כפי שיובהר, החלטנו, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018, לפסוק על בסיס כתבי הטענות וללא קיום דיון השלמה לשמיעת טענות בע"פ. הרקע לערעור ופסק דינו של בימ"ש קמא: מדובר בשטר שהגישה המשיבה לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל והמערער הגיש היתנגדות לבצוע השטר אשר הועברה לשמיעה בפני בימ"ש קמא יחד עם היתנגדות לבצוע שטר שהגיש המשיב הפורמלי מס' 1.

טענות אלה נוגעות לנסיבות החתימה על ההמחאות, לתוקפו של ההסכם, היותו בלתי חוקי, היותו הסכם מותנה, אי אישורו כדין על ידי מוסדות החברה והפעלת לחץ והטעייה.

נטען כי בנסיבות אלו, בעוד שבחודש נובמבר 2014, לפני חתימת ההסכם, המערער ניצב כספק ונושה משמעותי מול החברה ושלושת בעלי השליטה בה (כערבים אישית לחוב של החברה כלפי שירי יהלומים), בעיסקה המערער המיר למעשה את הערבות לטובתו מצד אחד מבעלי השליטה בחברה בציפייה שפיליפ ייקח את המושכות, ימשיך בהובלת החברה ללא המשיבה ובכך היא תצא מכלל סכנה ויגדלו הסכויים שהחוב ייפרע במלואו ובמועדו, הגם שהערבות לפרעון החוב צומצמה (בשחרורם של סגל).

יצוין לעניין זה כי בימ"ש קמא קבע על בסיס העדויות והראיות שהוצגו בפניו כי בסמוך לחתימת ההסכם אישר המערער את ביטול הערבות של סגל כלפיו וכלפי שירי יהלומים, כאשר המערער לווה ביעוץ משפטי ועו"ד ברם אשר ליווה את המערער אישר בעדותו כי המערער הבין את מהות חתימתו.

...

לא מצאנו כי במקרה זה יש מקום לסטות מהכלל או כי הראיות שצירופן מתבקש עשויות להשפיע על תוצאות הערעור, שכן איננו סבורים כי ראיות לעניין מצבה של החברה בעת פירוקה רלוונטיות למצבה של החברה בעת החתימה על ההסכם שבנדון וככל הנראה גם המערער היה סבור כך בעת ניהול ההליך בבימ"ש קמא שכן הראיה הייתה בידו או שהיה ביכולתו להשיגה בשקידה סבירה והוא אף התייחס אליה בחקירתו אך בחר שלא להגישה [לעניין המבחנים לסטייה מהכלל ראו: ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל (19.08.2015)].

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, אנו סבורים כי כל טענותיו של המערער נדונו בפסק דינו של בימ"ש קמא, אשר דחה את הטענות על בסיס העדויות והראיות שהוצגו בפניו ואשר מהן התרשם באופן ישיר ועל בסיס קביעות מהימנות שנקבעו כתוצאה מהתרשמות ישירה של הערכאה הדיונית.

בנסיבות אלו, לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ואנו מורים על דחיית הערעור.