התנאים להארכת מועד ערעור תאונת עבודה

השופט מיכאל שפיצר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי באר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; ב"ל 65021-09-16), אשר דחה את תביעת המערער להכיר בתאונת הדרכים מיום 27.2.2012 (להלן – התאונה) שארעה לו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

בית הדין האיזורי הסתמך בשאלת הארכת המועד על פסק הדין בעיניין דולאני, אלא שבעניין דולאני דן בית דין זה מפי חברי סגן הנשיאה אילן איטח, בשאלת סמכותו של בית הדין להאריך את המועד מכח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן - תקנה 125), שעה שמדובר בעירעור בשונה מתביעה, שאלה אותה הותיר בצריך עיון.

כעולה מענין מאלו סכויי התובענה הנו אחת מאמות המידה המרכזיות בבחינת בקשה למתן הארכת מועד, ובמקרה זה שוכנענו כי סיכוי התובענה נמוכים מאד, וזאת מהטעמים הבאים: מעיון בעדותו של המערער בבית הדין האיזורי, עולה שהמחלוקת בין הצדדים היא האם הזיהום בגופו של המערער התפרץ כתוצאה מהתאונה, או שהתפשט בגופו קודם לכן, וגרם לו לאבדן השליטה על הרכב (עמ' 15-17 לפרוטוקול).

לאור כל האמור, לרבות הערכת סכויי התובענה, נראה כי אכן המערער לא עמד בתנאים למתן הארכת מועד אותם הציב בית דין זה בעיניין מאלו כמובא לעיל, ומכאן המסקנה שצדק בית הדין קמא בהחלטתו שאין מקום להאריך את המועד להגשת התביעה.

...

טענות הצדדים בערעור טענות המערער לטענת המערער יש לקבל את הערעור מהטעמים הבאים: באשר לאיחור בהגשת הערעור: משלא צורפה למכתב הדחייה חוות דעת רפואית המנמקת את ההחלטה לדחות את התביעה, לא החל מירוץ תקופת ההתיישנות.

כתוצאה מהתאונה המערער "נחבל חבלות קשות בחלקי גופו השונים" וזאת חרף הקביעה בבית החולים לפיה "ללא ממצאים הקשורים לתאונת דרכים, ללא סימני חבלה". טענות המשיב המוסד טוען כי דין הערעור להידחות ופסק הדין האזורי להתאשר מטעמיו, על יסוד הנימוקים הבאים: שיהוי בהגשת התביעה: די בידיעת המערער על דחיית התביעה בשנת 2012, לפי הודאתו שלו בכל הנוגע למכתב הדחייה הראשון, ובשים לב למועד פנייתו – רק בחלוף 4 שנים, כדי לא להקים עילה לקיומו של "טעם מיוחד" על מנת להאריך את המועדים שנקבעו בהוראת תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969.

לאור כל האמור, לרבות הערכת סיכויי התובענה, נראה כי אכן המערער לא עמד בתנאים למתן הארכת מועד אותם הציב בית דין זה בעניין מאלו כמובא לעיל, ומכאן המסקנה שצדק בית הדין קמא בהחלטתו שאין מקום להאריך את המועד להגשת התביעה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, לא מצאנו להוסיף הוצאות על אלו שנפסקו בבית הדין האזורי.

לחילופין טוען התובע כי יש להאריך את המועד להגשת העירעור נוכח חוסר האירגון בהתנהלות הנתבע, ובשל מצב רפואי אישי אשר מנע ממנו לטפל בהגשת תביעה זו. מנגד, טוען הנתבע כי מכתב הדחייה נשלח לתובע בדואר רשום כבר ביום 9.2.16, בעוד התביעה לקביעת נכות הוגשה רק בשנת 2019, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היתיישנות.

דיון והכרעה מסגרת נורמאטיבית סעיף 1(ב) לתקנות קובע כי: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". בהתאם לכך, ככל שמכתב הדחייה הגיע אל התובע בסמוך למועד הדחייה, יכול היה התובע לערער על החלטה זו לבית הדין לכל המאוחר לאחר 12 חודשים, ומשלא עשה זאת דינה של התביעה להתיישן.

למעלה מכך, גב' מלכה הודתה בעדותה שעל אף מצבו של התובע, המשיכה לטפל בענייניו השוטפים: "טיפלתי בכל החשבונות והעניינים של הבית, לא הגיע אליי שום מכתב של המל"ל שאני צריכה להתחיל לטפל, לא קבלתי כלום עד שהציעו לי עו"ד ואז לקחתי אותו ואז התגלה בכלל שלא קיבלנו בכלל תשובה לגבי התביעה".[footnoteRef:9] במצב דברים זה בו גב' מלכה הודתה שהמשיכה לטפל בענייניו השוטפים של התובע גם לאחר התאונה בשנת 2016, אין לקבל את טענתו של התובע כי מצבו הרפואי מנע ממנו מלהגיש את התביעה.

סעיף 84א(ב) לחוק קובע תנאים מצטברים להכרה בטינטון כדלקמן:"(ב) רעש תמידי באוזניים (להלן – טנטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן היתקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, "תדירויות גבוהות" – תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; (2) הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתיפקוד עקב הטנטון חייבה פניות חוזרות ונישנות לטפול רפואי.

...

לחילופין טוען התובע כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור נוכח חוסר הארגון בהתנהלות הנתבע, ובשל מצב רפואי אישי אשר מנע ממנו לטפל בהגשת תביעה זו. מנגד, טוען הנתבע כי מכתב הדחייה נשלח לתובע בדואר רשום כבר ביום 9.2.16, בעוד התביעה לקביעת נכות הוגשה רק בשנת 2019, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

הארכת מועד התובע טוען טענה חלופית לפיה יש להאריך את המועד להגשת התביעה, משלושה טעמים עיקריים, אולם כפי שיוסבר להלן, לא שוכנענו כי יש לקבל לקבלם: ראשית, התובע טוען כי יש להאריך את המועד היות והנתבע לא פעל מולו בהגינות ועקביות, ובכך גרם להתמשכות ההליכים.

] סיכום בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה ביחס למכתב הדחייה שעניינו טנטון, להידחות על הסף מחמת התיישנות.

בנסיבות אלו, משעה שתיקון גובה המענק נעשה לאחר ובעקבות הגשת התביעה, ישלם הנתבע לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

לטענתה, הועדה שגתה כאשר חרף העובדה שציינה שהפיברומיאלגיה אובחנה בשנת 2015 (כמצוין בחוות דעתו של היועץ פרופ' נשר) היא קבעה כי תחילת הנכות היתה בשנת 2010; בעוד שהנכות בגין הפיברומיאלגיה הופחתה בשל פטירת קרובי המשפחה – פטירה שהתרחשה כשנתיים לאחר התאונה בעבודה, תחילת הנכות נקבעה למועד מוקדם יותר – סמוך לתאונה; לאור כלל נסיבות העניין יש להאריך את המועד להגשת העירעור על החלטת הועדה.

] סעיף 104(א) לחוק קובע כי "נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגימלה לפי סימן זה ונימצא נכה מעבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה". בסעיף 104(ג) לחוק נקבע כי מענק ישולם למי שנכותו היציבה "פחותה מ- 20% אך אינה פחותה מ- 9%". שיעור המענק נקבע בסעיף 107(א) לחוק והוא סכום "המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש". מוסיף הסעיף וקובע כי: "הוגשה תביעה לגימלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובילבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקיצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה." ביחס לסעיף זה נקבע בעיניין מיצרי כי: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הילכת גור, שאושרה בהילכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגימלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגימלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים." לפי קביעת הועדה, הנכות של המערערת בגין הפיברומיאלגיה החלה ביום 13.6.2010 (תום תקופת אי הכושר האפשרית).

...

] סעיף 104(א) לחוק קובע כי "נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגמלה לפי סימן זה ונמצא נכה מעבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה". בסעיף 104(ג) לחוק נקבע כי מענק ישולם למי שנכותו היציבה "פחותה מ- 20% אך אינה פחותה מ- 9%". שיעור המענק נקבע בסעיף 107(א) לחוק והוא סכום "המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש". מוסיף הסעיף וקובע כי: "הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה." ביחס לסעיף זה נקבע בעניין מיצרי כי: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הלכת גור, שאושרה בהלכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגמלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השיהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגמלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השיהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים." לפי קביעת הוועדה, הנכות של המערערת בגין הפיברומיאלגיה החלה ביום 13.6.2010 (תום תקופת אי הכושר האפשרית).

לאמור נוסיף שגם לא מצאנו ממש בטענה הנוגעת לפער הזמן שבין תחילת הנכות שנקבעה לבין הקישור החלקי לפטירת קרובי המשפחה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

רקע עובדתי ביום 27.01.14 התובעת נפגעה בתאונת עבודה כאשר פגעה בה מלגזה ברגל שמאל ונגרמו לה פגיעות אורתופדיות ונוירולוגיות, קטיעה של האצבעות, צלקות ונכות נפשית.

לחילופין, טוענת התובעת מספר טענות לגבי שאלת ההתיישנות: ראשית, אין מכתב דחייה משנת 2016 לגבי חלופת התחבורה הציבורית ולכן לא ניתן לטעון להתיישנות העילה; שנית, יש לאפשר הארכת מועד לערעור על ההחלטה משנת 2016, שכן רק כעת התגלה כי נפלה טעות בהחלטה; שלישית, אין תוקף לטענת היתיישנות כאשר מדובר בטעות או הטעה מצדו של הנתבע; רביעית, יש לאפשר תשלום רטרואקטיבי בהתאם לנהלי הנתבע, נוכח טעות אקטיבית של פקיד התביעות.

מסגרת נורמאטיבית סעיף 112(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, קובע מצבים בהם נפגע עבודה יהיה זכאי גם לקיצבה של קצבה מיוחדת: "נכה עבודה שנקבעה לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בנוסף לכל גמלה אחרת - (1) לקיצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, בסכומים ולפי כללים שנקבעו, אולם לא יותר מרבע הקצבה המרבית המשתלמת לפי סעיף 105 על בסיס דמי הפגיעה המירביים האמורים בסעיף 97(א); (2) למענק לסידורים חד-פעמיים הנובעים מנכותו, בתנאים ובסכומים שנקבעו." מכוח סעיף זה הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה-1965 (להלן: התקנות).

...

בית הדין קבע כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי, משהוגשה התביעה רק כעבור 3 שנים מיום החלטת פקיד התביעות, ובנסיבות בהן המבוטח לא הגיש בקשה להארכת מועד עם הגשת תביעתו ב-2022.

סוף דבר על יסוד כל האמור, ניתן תוקף להודעתו של הנתבע מיום 15.5.2022.

בהתחשב במכלול הנסיבות, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

רקע ותמצית טענות הצדדים המערערת, יועצת חינוכית במקצועה, נפגעה ביום ביום 21.2.18 בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה.

עוד מוסיף המשיב, כי החלטת הועדה מנומקת ואף לא מיתקיים התנאי הראשון, של חוסר מסוגלות לשוב לעבודה ומכאן, כי אין מחובתה של הועדה לבחון את התנאי השני.

המערערת הגישה תשובה לתגובת המשיב וטענה, בין השאר, כי המשיב לא הביא כל ראיה ביחס למועד שליחת ההחלטה, כי אין בטענות בדבר נטל תיקון המען או מועד הכניסה היזומה לאיזור האישי כדי להוכיח דבר מה ביחס למועד הגעת ההחלטה וכי סיכוי העירעור טובים באופן המצדיק מתן הארכה המבוקשת.

...

לטענת המשיב – דין הערעור להידחות מחמת התיישנות.

מלבד טענת ההתיישנות טוען המשיב כי דין הערעור להידחות, כיוון שאין הוא מצביע על פגם משפטי.

על כן בראיה כוללת של תיק זה שוכנעתי, כי ב"כ המערערת פעל בשקידה ראויה לצורך עדכון כתובתו המצויה בידי המשיב.

כן שוכנעתי, כי אכן ביקש את הפרוטוקול בסמוך למועד קבלת ההחלטה, בהתאם לדרישת הפסיקה.

אשר על כן – הערעור מתקבל.