התנאים להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הועדה

המערערת ידעה כי עליה להגיש תביעה חדשה גם ממכתב נוסף שנשלח אליה בשנת 2012, אך לא עשתה כן. בית הדין נידרש לשאלה מהו המועד שבו "נוצרו התנאים המזכים במענק" כמצוין בסעיף 107 לחוק, האם ממועד הופעת הפיברומיאלגיה כפי שנקבע על ידי הועדה או ממועד האיבחון (אשר היה בשלב מאוחר יותר).

לטענתה, הועדה שגתה כאשר חרף העובדה שציינה שהפיברומיאלגיה אובחנה בשנת 2015 (כמצוין בחוות דעתו של היועץ פרופ' נשר) היא קבעה כי תחילת הנכות היתה בשנת 2010; בעוד שהנכות בגין הפיברומיאלגיה הופחתה בשל פטירת קרובי המשפחה – פטירה שהתרחשה כשנתיים לאחר התאונה בעבודה, תחילת הנכות נקבעה למועד מוקדם יותר – סמוך לתאונה; לאור כלל נסיבות העניין יש להאריך את המועד להגשת העירעור על החלטת הועדה.

...

] סעיף 104(א) לחוק קובע כי "נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגמלה לפי סימן זה ונמצא נכה מעבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה". בסעיף 104(ג) לחוק נקבע כי מענק ישולם למי שנכותו היציבה "פחותה מ- 20% אך אינה פחותה מ- 9%". שיעור המענק נקבע בסעיף 107(א) לחוק והוא סכום "המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש". מוסיף הסעיף וקובע כי: "הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה." ביחס לסעיף זה נקבע בעניין מיצרי כי: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הלכת גור, שאושרה בהלכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגמלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השיהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגמלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השיהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים." לפי קביעת הוועדה, הנכות של המערערת בגין הפיברומיאלגיה החלה ביום 13.6.2010 (תום תקופת אי הכושר האפשרית).

לאמור נוסיף שגם לא מצאנו ממש בטענה הנוגעת לפער הזמן שבין תחילת הנכות שנקבעה לבין הקישור החלקי לפטירת קרובי המשפחה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בעיניין דולאני (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17)) נפסק, כי מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 נתונה לבית הדין הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק ובתנאי שאותו חיקוק אינו שולל אפשרות זו במפורש או במשתמע.

לפיכך נפסק כי בית הדין מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שירשמו.

...

תמצית טענות הצדדים לטענת המערער יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו לוועדה לבחינה נוספת בשל הנימוקים הבאים: שגתה הוועדה בקביעת הנכות האורתופדית בקרסול ימין ושמאל.

אין בידי לקבל טענה זו שכן עיון בנוהל זה מעלה כי הסעיף הדן בפגימות מרובות בגפיים מתייחס לקביעת אחוזי נכות לנישומי מס הכנסה וכך גם פסק הדין אליו הפנה המערער.

מכל מקום, הנוהל מופנה לוועדה מדרג ראשון ובהיעדר מקור נורמטיבי לתמיכה בטענות המערער – דינן להידחות.

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (נכות כללית) באותו הרכב על מנת שתפעל כדלקמן: ביחס לנכות האורתופדית – הוועדה תשקול עמדתה בשנית ביחס לבחירת פריט הליקוי בגין קרסול ימין וקרסול שמאל ותנמק האם מצבו של המערער מגלם קשיון נוח או קשיון לא נוח, כלשון פריט ליקוי 48 (3) לתקנות.

בהילכת דולאני (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני ואח' – המוסד לביטוח לאומי, 26.9.17) נפסק, כי בית הדין מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שירשמו, אלא שבעניינינו לא הציג המערער כל טעם עינייני המצדיק הארכת המועד.

" מלשון תקנה 15 המצוטטת לעיל עולה, כי המדובר בשני תנאים מצטברים: מסוגלות לחזור לעבודה וירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסות.

...

בכתב התשובה טען ב"כ המשיב, כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן הודעה בדבר החלטת הוועדה נשלחה למערער ביום 5.5.21 ואילו הערעור לבית הדין הוגש רק ביום 24.3.22 ואף לא נטען ומכל מקום לא הוכח, כי נמנע מהמערער להגיש ערעור במועד עקב קושי אובייקטיבי כלשהו.

ב"כ המשיב שב בדיון על טענותיו שצוינו לעיל וביקש להדגיש, כי האיחור בהגשת הערעור לבית הדין הוא משמעותי וזה הוגש כמעט שנה לאחר מועד שיגור ההודעה על החלטת הוועדה למערער; עוד נטען, כי הגם שבהתאם לממצאי בדיקתה הקלינית של הוועדה לא עולה, כי נותרה נכות כלשהי למערער בגב, הוועדה בחרה להותיר את קביעת הדרג הראשון על כנה (נכות מותאמת) ובהעדר טעות משפטית דין הערעור להידחות גם לגופו.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי בדבר, עיינתי בחומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות.

סוף דבר על יסוד כל האמור – הערעור נדחה על הסף מחמת התיישנות וכן, לחילופין, נדחה לגופו.

בעב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.9.2017) נקבע כי לאור תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, לבית הדין לעבודה יש סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד.

עם זאת, הוועדה הגיעה למסקנה כי המערער מסוגל לעבוד בתנאים והמגבלות שצוינו לעיל, בהקף של עבודה מלאה בעבודות שולחן, מיון, אריזה והרכבה.

...

מן הכלל אל הפרט – לאחר שעיינתי בפרוטוקול הועדה ובכלל החומר המונח בפני, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

עם זאת, הועדה הגיעה למסקנה כי המערער מסוגל לעבוד בתנאים והמגבלות שצוינו לעיל, בהיקף של עבודה מלאה בעבודות שולחן, מיון, אריזה והרכבה.

לעניין זה, ראו גם בדברים הבאים בהלכת מוהרה המפורסמת, היפים לענייננו (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 14.4.2004)): "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת." לסיכום – דין הערעור להתקבל .עניינו של המערער יוחזר לוועדת ערר אי-כושר, בהרכבה מיום 13.6.2022, על מנת שזו תשקול מחדש את עמדתה.

באופן דומה, פסק בית הדין הארצי בעיניין דולאני[footnoteRef:5], כי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה מסמיכה את בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות ועדות ערר של המוסד לביטוח לאומי וזאת בהתקיים טעם מיוחד לכך.

] "סווג הארוע כ -"ארוע מיוחד" בשלב הראשוני, מצריך קיומם של שני תנאים מצטברים כמותיים באופיים: האחד - בעל אופי אובייקטיבי, המחייב קיומה של חריגה (ולו במידה מסויימת) משגרת העבודה הרגילה במקום העבודה ואילו השני - בעל אופי סובייקטיבי, המחייב קיומה של השפעה נפשית אפשרית של הארוע על המבוטח הספציפי (אף היא לפחות במידה מסויימת).

...

על רקע האמור, התובע טוען כי מחלת הסכרת ממנה הוא סובל התפרצה אצלו בשל האירוע החריג/המיוחד מיום 22.10.2018 וכי מאחר והמחלה נגרמה תוך כדי ועקב העבודה, יש להכיר במחלה כתאונת עבודה.

עיקר טענות הנתבע יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, שעה שהתביעה הוגשה בניגוד למועדים הקבועים בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

] לאור כל האמור לעיל, שוכנענו, כי אכן התרחש בעבודת התובע ביום 22.10.18 אירוע שיא מיוחד וכי בנסיבות אלה, יש מקום למנות מומחה רפואי אשר יבחן את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד מיום 22.10.18 לבין פרוץ מחלת הסכרת אצל התובע.

החומר הרפואי שצורף כנספח 2 לכתב התביעה מתייחס ליום 13.12.2018 וצוין בו "תחושת יובש, צימאון, השתנה ושתייה מרובה בחודש האחרון". על כן, לא מצאנו לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לקיומן של תופעות אלה במסגרת העובדות שיועברו למומחה מטעם בית הדין.

זאת ועוד, מצאנו כי יש להעביר למומחה גם את הצהרת התובע לפני חוקר הנתבע לעניין מצבו הנפשי בחודש יולי 2018.