התיישנות תביעת תאונת דרכים בעקבות גילוי מאוחר של נזק

המבקש הוסיף וטען כי גם אם נניח שהתאונה הראשונה היתיישנה, אין בכך כדי לחסום את תיקון כתב התביעה, אשר נחוץ לשם בירור סוגיית הנכות ומידת ההשפעה של כל אחת מהתאונות.

לשיטתו של המבקש עילת התביעה אף לא היתיישנה, מטעמים שונים: ראשית, משום שעילת התובענה נולדה רק עם הגשת חוות דעתו של ד"ר שזר; שנית, מפני שמרוץ ההתיישנות נעצר לאחר הגשת חוות דעתו של ד"ר סלטי, אשר שללה מן המבקש כח תביעה ממשי; שלישית, מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; ורביעית, מכוח כלל הגילוי המאוחר שנקבע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

במאמר מוסגר: עסקינן בחוות דעתו של מומחה בתביעה בגין תאונת דרכים, ולכן המסגרת הנורמאטיבית הרלוואנטית היא תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986.

המדובר בנזק ברור וגלוי, וכפי שנפסק לא פעם – במקרים מעין אלה יריית הפתיחה למרוץ ההתיישנות איננה מושהית עד למועד שבו התקבלה חוות דעת רפואית (ע"א 1442/13 זוארס נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, בפיסקה 16 (18.8.2016); ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, בפיסקה 8 (6.5.2013); ע"א 2897/11 גנאים נ' בית החולים רמב"ם, בפיסקה 13 (7.4.2013)).

...

בהחלטה מיום 16.2.2016 נעתר בית המשפט חלקית לבקשה, והורה על מינויו של מומחה אורתופדי נוסף – ד"ר שזר.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא אף ללא צורך בתגובה.

כן טוענת הנתבעת כי סעיף 89 לפקודה, עליו מסתמך התובע, אינו רלוואנטי שכן בעיניינו מדובר בתאונת דרכים לגביה נקבעה אחריות מוחלטת, ומשכך ההתיישנות נמנית מהיום בו ארעה התאונה, ואף אם הנזק לא התגלה ביום זה, תקופת ההתיישנות מוגבלת לעשר שנים, אשר אף הן חלפו זה מכבר במועד הגשת התביעה.

בעיניינו, בהיות הארוע אשר בגינו נגרם הנזק הנטען תאונת דרכים חלה תקופת היתיישנות של שבע שנים מיום התאונה ואם נטען לנזק סמוי שהתגלה במועד מאוחר יותר – עד עשר שנים ממועד התאונה – הכל לפי המוקדם ביותר.

מהתעוד הרפואי לא עולה כי ניזקו של התובע הוחמר במהלך השנים, ככל שהדברים קשורים לתאונה מושא התביעה.

...

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, כי מצבו של התובע היה כזה שבגינו "הוא אינו מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואינו מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן". מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי במהלך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הוא סבל מחוסר מסוגלות לדאוג לענייניו המשפטיים כתוצאה מליקוי נפשי או שכלי אשר מנע ממנו להגיש תביעתו במועד.

התביעה הוגשה 12.5 שנים לאחר קרות התאונה ולפיכך, דינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנותה.

יתרה מזאת, התובעת לא טענה מפורשות מתי לשיטתה התגלה הנזק בגין התאונה המאוחרת, ואין די בצרוף מסמכים בעיניין הניתוח בקרסול משנת 2020, על מנת למלא את החסר בדבר החובה המוטלת על בעל הדין לפרט בעיניין זה (במאמר מוסגר יצוין כי בתביעה לתגמולי ביטוח, מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד הארוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא הקפו של הנזק; ראו ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון אמיתי (21.5.2008)).

תוצאה זו אין בידי לקבל, בפרט משהמתינה התובעת לשעת כושר, לאחר שנדחו בקשותיה לפסילת חוות דעת מומחה בית המשפט ולמינוי מומחה נוסף בעיניינה, על הכול הכרוך בכך (ראו והשוו: ת"א (חי') 43213-04-17 פלונית נ' קרנית- קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים (החלטה מיום 14.3.19); באותו מקרה נדחתה בקשת התיקון הנשענת על תאונה שלישית שארעה לאחר הגשת חוות דעת מומחה בית משפט, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי בגין שתי תאונות קודמות בתביעה לפי חוק הפלת"ד).

...

עוד טענה התובעת, כי יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות למומחה ביהמ"ש לבצע בדיקה בקשר לשתי התאונות, זאת משיקולי צדק.

תוצאה זו אין בידי לקבל, בפרט משהמתינה התובעת לשעת כושר, לאחר שנדחו בקשותיה לפסילת חוות דעת מומחה בית המשפט ולמינוי מומחה נוסף בעניינה, על הכול הכרוך בכך (ראו והשוו: ת"א (חי') 43213-04-17 פלונית נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (החלטה מיום 14.3.19); באותו מקרה נדחתה בקשת התיקון הנשענת על תאונה שלישית שאירעה לאחר הגשת חוות דעת מומחה בית משפט, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי בגין שתי תאונות קודמות בתביעה לפי חוק הפלת"ד).

על יסוד כל האמור לעיל, עלה בידי הנתבעת לשכנע, כי התיקון יגרום לסרבול ההליך, להכבדה ולהארכת הדיון שלא לצורך, כאשר בידי התובעת לפתוח בהליך חדש בעניין התאונה המאוחרת.

סוף דבר הבקשה לתיקון כתב התביעה – נדחית בזה.

עסקנן בתביעה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, בגין תאונת דרכים שהתרחשה לפי הנטען ביום 20/10/02.

סעיף 8 סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מסדיר את סוגית ההתיישנות שלא מדעת בקובעו כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ודוק, על מנת לזכות להארכת התקופה, על התובעת הנטל להוכיח כי הגילוי המאוחר של העובדות אינו נובע מהתרשלותה ואף בזהירות סבירה לא ניתן היה לגלותן לפני המועד שנתגלו בפועל.

לבסוף, ביחס לטענת הנתבעים לפיה היה על התובעת להגישה תביעתה תוך 3 שנים ממועד גמילתה, ראו קביעת כב' השופט עמית בפרשת גיא-ליפל בפסקה 36: " ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה ... למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם היתיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מרוץ ההתיישנות". במקרה דנן הנזק היה אמנם ידוע ביום התאונה או בסמוך לו אך מרוץ ההתיישנות הושהה נוכח אי ידיעת פרטי המעורבים כמפורט לעיל.

...

דיון והכרעה בעניין מועד הגמילה, נראה כי המבקשים אינם חולקים על הטענה כי מפאת מצבה הנפשי נבצר מהתובעת לפנות לערכאות לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובכתבי הטענות, דין הבקשה להדחות.

אני מקבלת את טענת התובעת לפיה זהות הנתבעים הינה חלק מהעובדות המהוות את עילת התביעה, וראו ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466 ו-ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673 (1984).

אשר על כן הבקשה נדחית והצדדים יתייצבו לישיבת 09/10/16.

יש שמדובר בתובעים שהם או ילדיהם סבלו נזקים קשים עקב תאונות דרכים או תאונות עבודה; יש שמדובר בנפגעי עבירה או נפגעי פעולות איבה; יש שמדובר בנזקי רשלנות רפואית או בהורים לעוללים בני יומם שנזקם לא אובחן כדבעי במהלך תקופת ההיריון.

עמדה על הדברים השופטת פרוקצ'יה בע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (11.7.2010) ביחס לאי-גילוי רכיב הנזק: "קביעת מבחן סובייקטיבי לפיו גילוי מאוחר של הנזק בעוולת נזיקין על פי סעיף 89(2) תלוי באופן מוחלט בתובע ובמידת נכונותו לפעול לגילוי הנזק, מערער את האיזון הראוי בין הגורמים השונים בדין ההתיישנות. הוא מאפשר לתובע 'לישון על זכויותיו', להיתעלם מעובדות נזק הזמינות 'בכח', ואף שניתן לגלותן במאמץ סביר. הוא מאפשר לתובע שהתרשל בגילוי עובדות הנזק להיתמהמה בהגשת התביעה, ולעכב במחדלו את מרוץ ההתיישנות, ומתנה את תחילת ההתיישנות ברצונו הטוב לפעול לגילוי עובדות שהיו זמינות וניתנות לגילוי כל העת. הדעת נותנת, כי דין ההתיישנות בנזיקין בענין מועד גילוי הנזק לא התכוון להביא לתוצאה כי מנין ההתיישנות יידחה עד לנקודת זמן שבה נתגלה הנזק בפועל על ידי התובע, גם מקום שניתן היה במאמץ סביר לגלותו קודם לכן. אין להניח כי הדין התכוון לפגוע באיזון העדין שבין האינטרסים המשולבים המרכיבים את הראציונאל להתיישנות – של התובע, הנתבע, והציבור בכללו. סביר, איפוא, להניח, כי תכליתו של כלל הגילוי המאוחר של הנזק בסעיף 89 (2) לפקודה נועדה להחיל על התובע סטאנדרט גילוי אובייקטיבי, המחייב מאמץ סביר מצדו לגילוי עובדות הנזק" (שם, פסקה 20).

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.