התיישנות תביעת פיצויים בגין הפקעה לאחר 40 שנה

עוד הוסיפה הגב' גלס כי בשנת 2004 התפרסם נוהל מס' 44.01 של רשות מקרקעי ישראל בו נקבע במפורש כי אין ליתן פיצוי בקרקע בגין הפקעת מקרקעין וכי דרך המלך היא מתן פיצוי כספי.

עוד הוסיפה הנתבעת כי אין זה מתקבל על הדעת שהיא תוותר חשופה לטענת התובעים בדבר הבטחה שלטונית שניתנה לפני 40 שנים, כשבפועל גם אם ניתנה הרי שהיא היתיישנה.

באותו פסק דין נאמרו הדברים הבאים לעניין היתיישנות התביעה: "בעניינינו נתגבשה עילת התובענה הקונקרטית של המערער כנגד המשיבים בעת שהובאה לידיעתו החלטת המדינה שלא להקצות את המקרקעין לחברות בפרוק לצורך בנייה בעמנואל. עיון בכתב-התביעה בהליך זה מלמד כי עילות התביעה כנגד משרד הבינוי והשיכון וכנגד מר אונגר נסמכות כל כולן על טענות בדבר מצגים מצד נציגי המדינה בדבר מחויבותה להקצות מקרקעין לחברות לצורך בנייה והפרת אותם מצגים. על יסוד טענות בדבר הפרת מצגים מטעם המדינה תובע המערער פיצויים מהמדינה ונציגה בטענות של חוסר תום-לב בניהול משא ומתן חוזי, בעילה נזיקית בגין מצג שוא רשלני ובגין הפרת הבטחה מינהלית.

נוכח ההשתלשלות המתוארת, אין כל מקום לקבוע כי השהוי בהגשת התביעה מבטא וויתור מצד המנוח, ולאחר מכן מצד חליפיו, על זכותם לקבל פיצוי בגין המקרקעין בדמות קרקע חליפית.

...

סיכומו של דבר, ההבטחה שניתנה מפי מנהל המינהל בשנת 1978 הנה הבטחה שלטונית לכל דבר ועניין.

יחד עם זאת, נראה לי כי זכותם של התובעים לממש את ההבטחה השלטונית שניתנה להם לפני שנים רבות לקבל קרקע חליפית תמורת הקרקע שהופקעה מידם, גוברת, ומטה את הכף לטובת הכרעה בדרך זו, על כל החששות וחוסר הוודאות הנלווים אליה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלומו בפועל.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף: הנתבעת הגישה ביום 23.2.20 את הבקשה שבכותרת ולפיה עתרה כאמור לדחיית התביעה על הסף בטענת היתיישנות התביעה וכן עתרה במסגרת הבקשה להאריך את המועד להגשת כתב ההגנה מטעמה כך שיוגש, ככל שיהיה צורך בכך, 30 ימים לאחר ההכרעה בבקשה זו; לטענת הנתבעת, הסעד שעניינו פיצוי הפקעה התיישן זה מכבר שכן מדובר בהפקעה אשר ארעה לפני למעלה מ- 40 שנה ובעניין זה הפניתה הנתבעת להלכה שניתנה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור נ' עריית פתח תקווה (21.3.13)(להלן-"הילכת ארידור") שבה נקבע כי חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1959 חל על תביעה לפצויי הפקעה וכי תביעה לפצויי הפקעה היא "תביעה כספית" המתיישנת בחלוף 7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה וכן נקבע באותו עניין כי תחולתה של ההלכה שנפסקה תהיה פרוספקטיבית בלבד תוך שנקבעה תקופת מעבר בת 3 שנים ממועד פסק הדין במהלכה לא יוכלו הרשויות המפקיעות להעלות טענת היתיישנות כנגד תביעות לפצויי הפקעה (להלן-"תקופת המעבר").

לאחר שיישמתי את הכללים והעקרונות שהבאתי מתוך הפסיקה לעיל על המקרה שלפני אני סבור כי טענת ההתיישנות שבפי הנתבעת טעונה בירור עובדתי ובחינה ראייתית ואין אפוא לידון בשאלת ההתיישנות של התביעה כטענת סף ומטעם זה אני סבור כי דין הבקשה שבכותרת להדחות; אכן אין מחלוקת כי על התביעה שבעניינינו, בהיותה תביעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, חלה הילכת ארידור, לפיה עילת התביעה בגין פצויי הפקעה לפי אותה פקודה נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין והלכה זו, כפי שנקבע באותו עניין, נכנסה לתוקף ביום 21.3.16 , המועד בו הסתיימה תקופת המעבר כפי שפורט בבקשת הנתבעת.

...

זאת ועוד, אני סבור כי אף שחלקה 11ג' צויינה לראשונה במפורש בפניית התובעים מיום 15.11.16 ולאחר מכן בכתב התביעה, ונוכח הכלל שלפיו בבחינת בקשה לסילוק תובענה על הסף, יש להעדיף את בירורה של המחלוקת ואת פתרונה לגופה, על פני דחייתה על הסף, ניתן להניח בשלב זה בלבד כי דרישת הפיצוי מיום 18.6.14 התייחסה גם לחלקה 11 ג' בגוש 18461 ואין מקום לסלק את תביעה בגין חלקה זו על הסף.

לאור כל האמור לעיל אני סבור כי דין הבקשה להידחות שכן בשלב זה לא ניתן לקבוע ממצאים חד משמעיים ללא שמיעת ראיות ואין איפוא מקום לסילוק התביעה על הסף, ולפיכך אני דוחה את בקשת הנתבעת, תוך שכל טענותיה לעניין התיישנות התביעה שמורות לה, ואין בהחלטתי זו כדי להוות קביעה כלשהי בנושא.

אני קובע ישיבת קדם משפט בתיק ליום 17.11.20 שעה 8:45, ושאלת הוצאות הבקשה תידון במסגרת ההכרעה בתיק העיקרי ובהתאם לתוצאותיו.

השתלשלות העניינים הדיונית לאחר הגשת כתב התביעה הוגשה ע"י הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת היתיישנות לאור העובדה שחלפו 40 שנים מאז ההפקעה ואף לאחר חלוף תקופת המעבר שנקבעה ב"הילכת ארידור".

הודעות רמ"י בשנת 2016 (לפני תום תקופת המעבר) אין מחלוקת כי בסמוך לסיום תקופת המעבר (בתאריכים 16.2.16, 22.2.16) פורסמו ההודעות (סעיף 24 לעיל) שכותרתן "הודעה בדבר תחולת פסק דין ארידור מיום 21.3.16". בהודעות הובהר כי בהתאם "להילכת ארידור" החל מיום 22.3.16 ניתן יהיה להעלות טענת היתיישנות כנגד תביעת פיצויים בגין הפקעה וכי "בהתאם לכך, במענה לפניות חדשות שתוגשנה לאחר 21.3.16 לפצויי הפקעה בגין קרקעות שהופקעו לפני 7 שנים ויותר, תוכל הרשות לטעון להתיישנות הזכות". כן הובהר כי "מי שפנה בבקשה לפצויי הפקעה ופנייתו התקבלה עד ליום 21.3.16 פנייתו תיבדק, ובעניינו תעצר תקופת ההתיישנות עד לקבלת עמדת הרשות". בעיניין זה העידה גלס כי "עד מרץ 2016 קיבלנו פניות וטיפלנו בהם כרגיל. כל מה שהוגש אחרי זה העברנו למחלקה המשפטית לבדוק היתיישנות וענינו בהתאם, כל תיק לגופו" (עמ' 14 לפר' ש' 35-36).

...

כמפורט בכתב התביעה, פיצויי ההפקעה נתבעים מכח זכויות המנוח סאלח, ב-4 חלקות זמניות בגוש 18461, שביחס לכל אחת מהן ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, פסק דין הצהרתי שבו הוכרה זכותו של המנוח סאלח לקבלת פיצויי הפקעה עפ"י פירוט כדלקמן: 4.1 חלקה זמנית מס' 6 (חלקה סופית 3) (להלן: "חלקה 6")- בעניינה ניתן ביום 31.10.82 פסק דין, בתיק הסדר 569/ ג'וליס, שבו המנוח סאלח היה צד שלישי, ובו נקבע כי עדותו מהימנה וכי "לפיכך החלטתי לדחות את תביעת התובעים ולהכיר בתביעת צד ג' לגבי 1/4 החלקה בכפוף לתשלום שווי 55 לירות סטרלינג לפי ערכם על פי השער היציג של הלירה בעת התשלום תוך 30 יום מהיום לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אחרת תדחה תביעתו" (סעיף 5 לפסק הדין שצורף כחלק מנספח ג' לתצהיר התובע 4).

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה אין בהוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות בכדי לסייע לתובעות.

כפי שפורט לעיל, דין התביעה לענין חלקה 6 להיות מסולקת על הסף בהיעדר עילה וללא קשר לשאלת ההתיישנות.

סיכום לפיכך ולאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את מלוא תביעת התובעים.

(-) באשר לשלוש החלקות האחרות נקבע כי נוכח ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עריית פתח תקווה, פ"ד סו (2) 58 (2013) (להלן: עניין ארידור) באשר להתיישנות תביעות לפצויי הפקעה בתוך שבע שנים מתפיסת המקרקעין לכל המאוחר; נוכח כך שההליך הוגש 40 שנים לאחר רישום המקרקעין על שם המדינה; נוכח העובדה שגם תקופת המעבר שנקבעה בעיניין ארידור אין בה כדי לסייע למערערים; ונוכח דחיית טענת המערערים כי פסקי הדין שניתנו בעיניינם בשנת 1982 מזכים אותם בתקופת היתיישנות של 25 שנים כאמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 – נוכח כל אלה, נקבע כי דין התביעות להדחות מחמת התיישנותן.

...

(-) באשר לשלוש החלקות האחרות נקבע כי נוכח ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו (2) 58 (2013) (להלן: עניין ארידור) באשר להתיישנות תביעות לפיצויי הפקעה בתוך שבע שנים מתפיסת המקרקעין לכל המאוחר; נוכח כך שההליך הוגש 40 שנים לאחר רישום המקרקעין על שם המדינה; נוכח העובדה שגם תקופת המעבר שנקבעה בעניין ארידור אין בה כדי לסייע למערערים; ונוכח דחיית טענת המערערים כי פסקי הדין שניתנו בעניינם בשנת 1982 מזכים אותם בתקופת התיישנות של 25 שנים כאמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 – נוכח כל אלה, נקבע כי דין התביעות להידחות מחמת התיישנותן.

באשר לחלקה זמנית 6, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא כי המערער 4 נעדר כל עילת תביעה.

לשון פסק הדין בהליך ההסדר הנוגע לחלקה איננה משתמעת לשתי פנים: "לפיכך החלטתי לדחות את תביעת התובעים ולהכיר בתביעת צד ג' [המערער 4 – י"ע] לגבי 1/4 החלקה בכפוף לתשלום שווי של 55 לירות סטרלינג [...] תוך 30 יום מהיום לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אחרת תדחה תביעתו" (הדגשות הוספו – י"ע).

סוף דבר סיכומו של דבר, כי דין הערעור להידחות.

לחלופין, טען התובע כי "מאחר ואופן בחינת הזכו(יו)ת ההיסטוריות של הבדואים בנגב מהוה סוגיה פוליטית חקיקתית כאחד, וכי זכויותיהם של הבדואים באיזור ההפקעה נשוא הדיון הוקפאו למעשה עד להכרעה חקיקתית בנושא, מן הדין לא להפלות בין התובע לבין בעלי הקרקע הבדואים האחרים ולקבוע כי תביעתו לקבלת פיצויים בעקבות ההפקעה תוקפא ולא תיתיישן עד לשנה לאחר הכרעה חקיקתית לגבי זכויותיהם של הבדואים באיזור של הקרקע המופקעת" (ס' 30 לתביעה).

לאור האמור, מצאתי להורות על דחיית התביעה בשל כלל הנימוקים שפורטו (ממילא, אין מקום לסעד החלופי לקבוע כי התביעה "תוקפא ולא תיתיישן עד לשנה לאחר הכרעה חקיקתית לגבי זכויותיהם של הבדואים באיזור של הקרקע המופקעת" - ס' 30 לתביעה), ולחייב התובע בהוצאות הנתבעת בסך 40,000 ₪.

...

בפסק הדין שניתן על ידי סגנית הנשיא (כתוארה אז), כב' השופטת דברת, ביום 11.8.2015, נקבע כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל, ודינה של התביעה לדחייה, מאחר שהתביעה אינה מגלה עילה והיא נגועה בהתיישנות ושיהוי.

מקובלת עלי טענת המדינה כי קביעתה של כב' השופטת דברת בתביעה השנייה בעניין בעל הזכויות במקרקעין, יוצרת מניעות והשתק מצד התובע לטעון פעם נוספת כי חרף האמור הוא בעל הזכויות.

בפרשת דינר, כב' השופטת בייניש הוסיפה וקבעה, "...כאמור לעיל, הסדר ההפקעות הקבוע בחוק הרכישה הוא הסדר ייחודי וחד פעמי בעל היגיון ומטרות משלו וספק אם ניתן להחיל לגביו את כל הכללים שנקבעו בנוגע להפקעות לפי פקודת הקרקעות... בהתחשב בתכליותיו של חוק הרכישה ובאופיין של הוראותיו מקובלת עלינו גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הזיקה שנותרה לבעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו מכוח חוק הרכישה פחותה היא בהשוואה למקרקעין שהופקעו בהתאם לפקודת הקרקעות, אם וככל שנותרה זיקה כזו בהתחשב בהעברת המקרקעין לרשות הפיתוח לפני שנים כה רבות..." (ההדגשות אינן במקור; ראו עוד: ע"א 6288/98 עיזבון המנוחה פדואה כליל נ' רשות הפיתוח; ניתן ביום 3.1.2010).