התיישנות תביעת החזר מס הכנסה ששולם בטעות

הטבלה מתבססת על השכר המובטח וממנה מופחתים הסכומים ששולמו כשכר בפועל, כאשר בסה"כ תובע התובע סכום של 19,529 ש"ח. כאמור לעיל, הנתבעות לא הציגו כל תחשיב נגדי אלא טענו כי צו הרחבה בענף הבנייה לא חל על העסקת התובע וכי לתובע שולם גמול שעות נוספות בהתאם לדין.

לטענת הנתבעת תביעת התובע היתיישנה מאחר והיא מוגבלת לתקופת השנתיים האחרונות.

לטענת הנתבעת, התובע קיבל את מלוא הסכומים להם היה זכאי בגין רכיב זה. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבנייה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות נסיעה, עובד הנזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע מביתו למקום העבודה ובחזרה יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה.

עוד טענה הנתבעת, כי מאחר והתובע נהנה מנקודות זכוי שלא היה זכאי להן על פי דין, הסכום האמור מהוה למעשה מס אישי שהתובע חייב בתשלומו ומאחר והתובע קיבל את הסכום האמור מתוך טעות, חלה על התובע חובת השבה מלאה.

אמנם נפסק ע"י בית הדין הארצי כי לא מן הנמנע שבנסיבות מסוימות יתאפשר למעסיק "לחזור" אל עובד מקום שהמעסיק מחויב בתשלום מס הכנסה שהיה על עובד לשלם, אולם בנסיבות שנבחנו טענת הקזוז נדחתה.

...

לטענת הנתבעות, נתבעת 2 שהינה חברה בעלת רישיון לקבלת שירות המספקת שירותי ניקיון, שימשה כמעסיקת התובע ויש לדחות את התביעה כנגד נתבעת 1 בשל היעדר יריבות .

סוף דבר – הנתבעות ישלמו לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים: בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, סך של 5,000 ₪.

התביעה בגין דמי נסיעות - נדחית.

טענת הנתבעות כי יש לקזז את ערך נקודות הזיכוי – נדחית.

כפי שנפסק בעיניין דנילוב, "ראציונל טעונו של ב"כ התובע, כל ילד נכה יוכל להגיש ערר בנוגע לדחיית תביעת הוריו לגימלת ילד נכה לאחר הגיעו לגיל 18, מכוח סעיף 10 לחוק ההתיישנות (לפיו "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה"), וברור כי הדבר עומד בסתירה מוחלטת לתכליתה של הגימלה, ולהלכה הפסוקה אשר הדגישה כי לא נועדה לצורך החזר רטרואקטיבי.

" "עצם העובדה כי בידי המוסד מצוי מידע כלשהוא הנוגע לזכאי לקצבה שמקורו במוסד או בגורם שילטוני אחר (למשל – מס הכנסה), אינה מלמדת שהגשת תביעה לגימלה הנה מהלך מיותר או בלתי נחוץ. אדרבה, כללי מינהל תקינים מחייבים את המוסד לשלם כספי ציבור על בסיס תביעה מסודרת לגימלה בה מוכיח המבוטח רצונו לקבל אותה והיא נבדקת כראוי ובמידת הצורך מאומתת בעזרת מידע אחר או נוסף הקיים במוסד." כאמור, בשל טעות הנתבע לא שילם להורי התובע גמלה מוגדלת לה היו זכאים.

אין אנו יכולים לקבל טענה זו. עילת התביעה נוצרה כאשר הנתבע גילה את טעותו, דיווח עליה להורי התובע ואף שילם להם את הגדלת הגימלה (בגין תקופת ההתיישנות לגישתו).

...

העולה מהאמור לעיל הוא כי החלת כללי ההתיישנות המהותיים על התביעה מובילה למסקנה כי זכאות הורי התובע הייתה יכולה להיות לכל היותר למשך שבע שנים לאחור מיום היווצרות עילת התביעה.

לסיכום הזכאות להגדלת הגמלה הינה של הורי התובע, אשר ידעו על זכאותם החל מיום 28.07.15 לכל הפחות, עת הודיע להם הנתבע על טעותו.

התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.

זאת לאור הוראת סעיף 6 לחוק ובהתאם לסעיף 56 לחוק מס רכוש שתכליתו למנוע התעשרות שלא כדין של הנתבעת ובחיובה להשבת מצבו של הנישום לקדמותו, בהחזר מס שנגבה ממנו בטעות בצרוף ריבית והפרשי הצמדה עד מועד ההשבה (ראו סעיפים 13-15 להחלטה).

במכתב גם הודע כי מר חסיד הופנה למשרד הממונה על מסוי מקרקעין לבחינת נושא החזר המס והאפוטרופוס, ביקש להתעדכן על החלטת נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין .

רק בחלוף מספר שנים ממועד מכתבו של שרעבי, טען התובע לראשונה , במכתב של בא כוחו עו"ד ברששת למר מאיר אסולין מנהל אגף א' מסוי מקרקעין (להלן-"אסולין") מיום 14.12.10 כי הנתבעת השיבה בחיוב לבקשתו של התובע להשבת המס והוסיף: "דא עקה שאת החזר המס ביקש משרדיכם הנכבד לשלם באופן נומינלי קרי, ללא הצמדה"(סעיף ראשון במכתב .

בחינה של מכתבו של אסולין מעלה כי הוא מפנה בו ומצטט מסעיף 56 לחוק מס רכוש בעיניין תקופת ההתיישנות הקבועה בו. מוסיף מר אסולין ואומר במכתבו: "בהתאם למופיע בספרנו מר נוריאל חסיד שילם מס רכוש בשנת 1979 בסך 674,876 לירות. הבקשה הראשונה להחזר הוגשה בשנת 2008 כך שחלפו להם יותר מ-7 שנים הקבועים בסעיף 56. יש לציין שהפרשי הצמדה וריבית מחושבים על פי חוק מס רכוש בלבד.

טענתו של התובע לזכותו להאריך את המועד להגשת הדרישה למנהל רשות המיסים להחזר המס לפי סעיף 56 לחוק מס רכוש, אינה בגדרי טענותיו בכתב התביעה ובנספחים לה. מה גם, שאינה בגדרי הסמכות העניינית של בית משפט זה לידון בה כמו גם להורות על מתן ארכה.

...

טענה זו דינה להידחות לאור המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית וההלכה הפסוקה לפיה אין באי רישום טענת ההתיישנות משום ויתור על הזכות לטעון לגביה (כמובא בסעיף 15 לעיל והאסמכתא שם בפרשת בטחיש).

טענה זו דינה להידחות שעה שהיטב היה ידוע לתובע לפי גרסתו כבר בשנת 1982 , כי עסקינן בנכס נפקד .

לפיכך ומשלא הוכחה הודאה של הנתבעת בזכותו של התובע להשבה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות ומשהוגשה התביעה בחלוף כשלושה עשורים מהמועד בו נוצר כוח התביעה, אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

בדיון חזר נציג הנתבעת על טענותיה והציג את נספחי כתב ההגנה שלא צורפו לו מחמת טעות: הוצגה רשימת שוברי תשלום שנשלחו לתובע החל מ - 11.10.2004 ועד 12.9.2014, 23 שוברים במספר; עוד הוצג מכתב מאת הנתבעת מיום 13.1.2014, מענה לפנייתו של התובע מיום 13.1.2014 בדבר ויתור מלא או חלקי על החוב במע"מ, בו נכתב כי הוחלט לוותר על סך של 7,702 ₪ מהחוב, כפוף לתשלום סך של 2,500 ₪.

בתרשומת מיום 3.8.2005 נכתב כי התובע היה במשרדי הנתבעת ובקש דו"חות להחזר; בתרשומת מיום 12.9.2006 מאת מר שלמה פלח נכתב, כי בפגישה עם התובע הוא קיבל דחייה עד אחרי החגים, שאז הוא צפוי לקבל החזר ממס הכנסה; בתרשומת מיום 28.9.2006 מאת מר שלמה פלח, נכתב כי נגבה באמצעות הוצל"פ סך של 824 ₪; בתרשומת מיום 24.5.2007 נכתב כי לפי החלטתו של שלמה, עם תשלום שובר בסך של 2,989 ₪ שנשלח אליו, תועמד יתרת החוב על אפס; בתרשומת מיום 13.1.2014, בהמשך לפניית התובע (שנזכרה גם במכתב הנתבעת, סעיף 11 לעיל) הוחלט כי אם ישלם 2,500 ₪ תאופס יתרת החוב; בתרשומת מיום 29.10.2014 תועדה שיחת טלפון עם התובע, בעקבות פנייתו בכתב בשל עיקול שבוצע לו על כספי מס הכנסה [הכוונה, יש להניח, היא לקזוז נשוא התביעה], בה הוסבר לו כי לא קיים את התנאים לביטול יתרת החוב, הוא סרב לקבל את ההסבר, טען כי לאחרים מבטלים חובות, וכאשר טען כי מעולם לא קיבל הודעות על חוב, התבקש למסור כתובת עדכנית, אך סרב.

באשר לטענת התובע להתיישנות החוב אשר קוזז מהחזר המס: בעיניין זה מקובלים עליי דבריו של נציג הנתבעת, לפיהם חלה כאן הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ("הפעלת הליכי גבייה מינהליים לפי פקודת המסים (גביה), הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 (התשע"ב) (להלן: ההנחיה)). סעיף 7.1(ד) להנחיה קובע, כי מקום שהרשות והחייב הגיעו להסדר לעניין תשלום החוב, אין מקום לנקוט בהליכי גבייה, כל עוד החייב עומד בהסדר ומשלם את התשלומים על פיו כסדרם. תקופת השהוי תתחיל להספר לחובתה של הרשות רק החל במועד שבו הפר החייב את הסדר התשלומים וחדל מלשלם. במקרה כזה, קובעת ההנחייה, יש לפתוח בהליכי גבייה בתוך שלוש שנים, ומעבר לכך מדובר בשיהוי אסור (סעיף 5 להנחיה).

...

אם כי נקבע כי הוא זכאי להחזר בסך של 5,196 ₪, קוזז לו מסכום זה חוב למע"מ בסך של 5,344 ₪, כך שבסופו של דבר לא קיבל כל החזר מס. לטענת התובע, הוא מעולם לא קיבל לביתו הודעה על חוב למע"מ ומעולם לא קיבל הודעה על עיקול שהוטל בגין חוב כזה; לטענתו, בשנת 2000 קיבל "קנס מע"מ" של 1,000 ₪, אלא שזה בוטל, לטענתו, על ידי פקיד שומה בכיר בשם שלמה פלח, שהלך בינתיים לעולמו, ולראיה - הוא לא קיבל לאורך השנים הרבות שחלפו מאז כל הודעה על החוב; מכל מקום, טוען התובע, חוב זה התיישן זה מכבר, בחלוף 14 שנים ממועד קיום החוב הנטען ועד למועד קיזוזו.

בענייננו, הוצג כאמור מכתב הנתבעת מיום 13.1.2014, מענה על פנייתו של התובע במכתב מיום 13.1.2014 בדבר ויתור מלא או חלקי של החוב במע"מ, ואשר נשלח לכתובתו הנכונה ברח' חוף הכרמל: במכתב זה הוחלט, כאמור, להיעתר חלקית לבקשת התובע, לוותר על סך של 7,702 ₪ מתוך החוב, ולאפס את יתרת החוב בכפוף לתשלום סך של 2,500 ₪ (סעיף 11 לעיל).

סופו של דבר: אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו.

לאור זאת, דינה להידחות וכך אני מורה.

בנוסף בחן המומחה את נאותות דיווח הנתבעת לבית המשפט מיום 21.4.2016, בעיניין סכומי ההשבה הקיימים במערכות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין המתייחסים לתקופת התביעה, ומצא כדלקמן: מס הכנסה –תוצאות בדיקת המומחה בבדיקת הסדרים תואמת לחישובי הנתבעת (יתרה להחזר 1,448,639 ₪); תוצאות בדיקת המומחה שבבדיקת תיקי שומות נימצאו תואמות לחישוב של הנתבעת למעט שינוי לא מהותי בסכום ההחזר (138,676 ₪ לעומת 124,973 ₪) (הטבלאות בעמ' 4 בחוות הדעת).

הרשות תבצע חישוב פרטני בכל אותם 384 מקרים על מנת שהסכום המדויק לו זכאי כל נישום יושב לו. אין בהסכמות אלה משום פגיעה בזכותו של כל נישום לפנות לרשות בבקשה להחזר, ככל שמגיע לו כזה, כפוף לתקופת ההתיישנות עפ"י כל דין.

לגבי צלום המסך האחרון בבקשה לצרוף ראיה – אין קשר בין עילת התביעה בתובענה (השבה של הפרישי הצמדה צפויים שנגבו ביתר במסגרת שומות ו/או הסדרים) לבין ההחזר בצלום מסך הנ"ל שהוא החזר מס ששולם ביתר עקב טעות הקלדה.

...

אני סבורה כי הגשת התובענה הצריכה השקעת זמן משמעותית בגילוי הכשל, בהגשת התובענה ובניהול ההליך.

אשר לסיכון, אני סבורה כי התובע ובא כוחו נשאו בסיכון שהתובענה תידחה ושהתובע יחויב בהוצאות נוכח אי הוודאות באשר לעילה.

בהתאם להלכת רייכרט, ונוכח העבודה הרבה שהושקעה על ידי התובע ובא כוחו, אני קובעת כי גמול התובע הייצוגי יעמוד על סך 397,706 ₪ כולל מע"מ (5% מסכום ההשבה שנקבע עבור שיעור הגמול ושכר הטרחה, בתוספת מע"מ) ובא כוחו זכאי לתשלום שכר טרחה בסך 1,883,325 ₪ כולל מע"מ (בהתאם לשיטת חישוב האחוזים שבהלכת רייכרט, ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט (23.5.2012) ובתוספת מע"מ).